מדינת ישראל והבדואים: הכל מתחיל באדמה

כבר שנים שהאוכלוסייה הבדואית בנגב חשה שאין נכונות מצד המדינה לבוא לקראתה, דבר שבתורו מוביל לתחושות תסכול ומצוקה שרק הולכות וגוברות. על מנת למנוע עימות בין מדינת ישראל והבדואים בנגב, המדינה חייבת להכיר בזכות הבדואים על אדמתם, לשתפם בתכנון עתידם, ולהפסיק עם מדיניות מפלה רבת השנים

Flash 90

המתח שתמיד נמצא באוויר, התלקח עם ההסלמה הביטחונית בשבועות האחרונים. כבישים מרכזיים בדרום נחסמו על ידי מפגינים בדואים-ערבים למשך שעות ארוכות. בו זמנית, לא רחוק משם, מצאו עצמם אלפי תושבי הכפרים הלא מוכרים ללא אמצעי מיגון תחת מטחי הרקטות של חמאס.   

כבר שנים שהאוכלוסייה הבדואית בנגב חשה שאין נכונות מצד המדינה לבוא לקראתה, דבר שבתורו מוביל לתחושות תסכול ומצוקה שרק הולכות וגוברות. לאחרונה התווספו לתחושות אלה גם רגשות עזים של ניכור ועוינות כלפי המדינה. מתחים אלה עלולים להוביל למשבר אמון בין הצדדים, ולשנים ארוכות של אי שקט, כמו זה שראינו רק לאחרונה.

יהיה זה נכון להגיד, כי המדיניות הממשלתית כלפי האוכלוסייה הבדואית בנגב התאפיינה מאז ומתמיד באפליה, אי שוויון וקיפוח בכל תחומי החיים - קרקע, שיכון, חינוך, פיתוח מוניציפלי, תקציבים וזכויות אזרחיות. מדיניות זו הביאה לשינוי רדיקלי בחיי הבדואים בנגב והפכה את אורח חייהם המסורתי לכמעט בלתי אפשרי. תוך זמן קצר הפכו הבדואים לקבוצה חסרת אמצעים במדינה בעלת אוריינטציה מערבית – דבר שהקשה עליהם להתמודד עם השינויים המשמעותיים שנתקלו בהם.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. הבדואים בנגב הם חלק מהמיעוט הערבי-פלסטיני שנשאר במדינת ישראל אחרי 1948. הם מונים כ-280,000 נפש, ומתגוררים בתשעה יישובי קבע שהוקמו על ידי המדינה ובמספר כפרים לא מוכרים שעדיין אינם זוכים להכרתה – כולם מאופיינים במעמד חברתי-כלכלי נמוך במיוחד, רמת פיתוח נמוכה, מחסור ניכר בתשתיות בסיסיות, רמת שירותים מינימלית, עוני ואבטלה גבוהה.

היישובים הלא-מוכרים מאופיינים גם במחסור בשירותים אלמנטריים כמו מים זורמים, חשמל, קווי טלפון, כבישים, בתי ספר, מרפאות, מערכות ביוב ומוסדות ציבור. תושביהם של ישובים אלה אף מנועים מלבנות בתים זמניים. מצב זה, בחלקו, הוא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית, לצד ניסיונות להביא לפתרונות שנחלו כישלון חרוץ, אם זה מתווה "פראוור-בגין" או אחרים. זאת, תוך התעלמות מדרישותיהם לכונן מסגרות התיישבותיות אחרות המתאימות לאורח חייהם ולצורכיהם הייחודיים, כגון מושבים חקלאיים, כפרי רועים או חוות יחידים.

הכל נעוץ בבעיית השורש שמעולם לא נפתרה, שאלת הבעלות על הקרקעות. הוויכוח נסוב, בין השאר, סביב שאלות חוקיות וציבוריות. במישור החוקי, קיימת מחלוקת משפטית: הממשלה, מצדה, דורשת מהבדואים הוכחות לבעלות על הקרקע. ואילו הבדואים מציגים הוכחות מסורתיות – נוכחות פיזית לאורך שנים רבות והרגלי עיבוד האדמות. היסטורית, הבדואים לא טרחו לרשום בעלות על הקרקע בספרי מרשם המקרקעין, מאחר שרישום ושימוש במסמכים הם פרקטיקות שהיו זרות לתרבות הבדואית בעבר.

מצב דברים זה הוביל לכך שמדי שנה המדינה תובעת לדין מאות בדואים מהיישובים הלא מוכרים בגין בניה לא חוקית. צווי הריסה מוצאים, ואי מילויים עלול להביא לקנסות כבדים ומאסר בפועל, כמו גם לתשלום עבור הוצאות ההריסה שביצעה בעצמה המדינה. התעלמות מערכת המשפט הישראלית מהתרבות הבדואית יוצרת מצב שבו מערכת המשפט משתתפת בקיבועו של המיתוס לפיו הנגב הינו "מקום ריק שיש לחיותו". ואכן, עיון בפסיקות שונות ביחס לסוגיית הקרקע, מגלה כי בתי המשפט נוטים לא לקבל את הטיעון בדבר קיומה של זיקה היסטורית ותרבותית בין הבדואים לאדמות הנגב, להוציא צווים של הריסת בתים, לאשר רישום קרקעות על שם המדינה והעברה כפויה של הבדואים ליישובי קבע.

על מנת למנוע עימות בלתי נמנע בין מדינת ישראל והבדואים בנגב, המדינה חייבת להכיר בזכות הבדואים על אדמתם, לשתפם בתכנון עתידם, ולהפסיק עם מדיניות מפלה רבת השנים, שעוצרת את תהליך ההתפתחות והקידמה  וכופה עליהם כללי משחק שאינם הולמים את אופיים החברתי-תרבותי.

פורסם לראשונה בהארץ.