על החומרה המיוחדת של פשעי השנאה

פשעי שנאה המבוצעים על ידי ערבים כנגד יהודים נמצאים ממילא "על הכוונת" של גורמי האכיפה ושירות הביטחון הכללי, ונדרש מאמץ מיוחד כדי שגם פשעי שנאה של יהודים יזכו ליחס דומה

Flash 90

בשבוע האחרון ועל רקע ההסלמה במזרח ירושלים וברצועת עזה שגם קשורות זו בזו, אנו עדים לעלייה מדאיגה של פשעי שנאה ממניע של גזענות או עוינות כלפי ערבים ויהודים בישראל. זה קורה בעיקר בערים המעורבות, אך גם במוקדים נוספים ברחבי הארץ. בעקבות האירועים הללו, הנחה ממלא מקום פרקליט המדינה, עו"ד עמית איסמן, לכלול במקרים המתאימים את רכיב המניע הגזעני בכתבי האישום, שנועד להחמיר את הענישה. אולם מהי אותה חומרה מיוחדת של פשעי השנאה?

נתחיל מההתחלה. קיימים שני אלמנטים משותפים לרוב ההגדרות של פשעי השנאה: הראשון, פליליוּת המעשה. פשע שנאה צריך להיות רכיב נלווה למעשה העומד בניגוד לחוק העונשין, וכולל קשת רחבה של עבירות אלימות פיזית ומילולית. הרכיב השני נוגע לסוגיית המניע למעשה העברה, שנעוץ בזהותו של הקורבן והשתייכותו לקבוצה מסוימת בחברה שמתאפיינת בדתה, בשיוך האתני או העדתי שלה, בצבע העור או בנטייתה המינית. המחוקק הישראלי קבע כי פשע כזה של שנאה דינו כפל העונש הקבוע לאותה עברה או עשר שנות מאסר, הקל מבין השניים. כלומר, אם העונש הרגיל על גרימת נזק לרכוש הוא עד שלוש שנות מאסר, העונש המירבי על גרימת נזק לרכוש שהיא פשע שנאה מוכפל לשש שנות מאסר.

ישנן מספר הצדקות להחמרת הענישה על עבירות ממניע גזעני. הראשונה, פשעי שנאה הם למעשה "עבירות מסר" (Message crimes) לחברי הקבוצה של הקורבן – שנועד להלך עליהם אימים. באמצעות המסר, מנסה התוקף להדגיש את עליונות הקבוצה אליה הוא משתייך. מסרים אלו דוחקים את נמעניהם אל מחוץ למרחב הציבורי ומעצבים את המרחב הציבורי באופן מדיר ומתנכר כלפי הקבוצה המותקפת. בנוסף, פשעי השנאה עלולים להצית מדנים בחברה - הן רגשות של איבה ושנאה והן מעשי תגובה וגמול, שבתורם עלולים ליצור שרשרת של מעשי אלימות, הקורעים את הרקמה החברתית והאזרחית המשותפת.

הצדקה נוספת להחמרה בגין עבירות ממניע גזעני היא פגיעתן החמורה בקורבנות העבירה. שורה ארוכה של מחקרים מצביעים על ההשפעות הקשות - הפיזיות, הנפשיות והתפקודיות של עבירות ממניע גזעני על הקורבנות. בנוסף, מעבר להצדקות האינסטרומנטליות, יש מקום לייחוס חומרה מיוחדת למניע הגזעני מן הטעם האינטרינזי, זה המדגיש את הפסול הפנימי שבפשעי שנאה: הפגיעה בקורבן בשל השתייכותו הקבוצתית מכרסמת בלוז כבוד האדם, שכן בעיני העבריין הפועל ממניע גזעני, הקורבן אינו נתפס כאדם מלא, אלא מתכווץ ומתמצה לשיוך הקבוצתי שלו. פשע השנאה אינו אלא גילום מזוקק של התייחסות לאדם כאל אובייקט (במקום לראות בו סובייקט), להשגת יעדים חיצוניים של פגיעה בקבוצה אליה הוא משתייך, בין היתר דרך צמצום זיקותיו הזהותיות למרכיב אחד ויחיד. משכך, העבירות הנעברות מתוך מניע של גזענות פוגעות בערכי היסוד הליבתיים של השיטה המשפטית – שוויון ערך האדם וכן בכבוד האדם. 

חשוב להדגיש כי החמרת הענישה על פשעי השנאה נועדה להגן בעיקר על קבוצות המיעוט, שכן  המשתייכים אליהן מהווים יעד תדיר יותר לפשעי שנאה. אולם קיים חשש ממשי שבגלל תפיסות סטראוטיפיות בקרב מערכת אכיפת החוק (שרוב המשרתים בה משתייכים לקבוצת הרוב), האכיפה תפלה לטובה את קבוצת הרוב, ותקיים הפללה מוגברת בקבוצת המיעוט.

הנחיית ממלא מקום פרקליט המדינה להגיש כתבי אישום חמורים בגין פשעי שנאה ראויה, אך חשוב לדאוג שתיאכף באופן שוויוני. העובדה שנכון ל-19 במאי 2021, פרקליטות המדינה הגישה 170 כתבי אישום בגין מעורבות באירועי האלימות בשבועות האחרונים, כאשר רובם המוחלט, 155, כנגד נאשמים ערבים ורק 15 כנגד יהודים, מדאיגה בהקשר זה. בבואה להגיש כתבי אישום בגין פשעי שנאה, על הפרקליטות לראות במניע הגזעני נסיבה מחמירה - יהא הקורבן אשר יהיה ועלינו לראות שאכן היא עושה כך.

פשעי שנאה המבוצעים על ידי ערבים כנגד יהודים נמצאים ממילא "על הכוונת" של גורמי האכיפה ושירות הביטחון הכללי, ונדרש מאמץ מיוחד כדי שגם פשעי שנאה של יהודים יזכו ליחס דומה. מדינת חוק חייבת להגן באותה מידה על כול אזרחיה - יהודים וערבים. בהגנה על הציבור הערבי מפני מסיתים ופורעים, מגינה ישראל לא רק על החברה הערבית, אלא גם על החברה הישראלית בכללותה.

פורסם לראשונה בהארץ.