לחירות משמעות מיוחדת

אויביה הגדולים של החירות הם הפחד, העדר התקווה, השנאה, הסכסכנות והפלגנות, דעותינו הקדומות אודות ה"אחרים" והכניעה הבלתי ביקורתית למוסכמות. שחרור עצמנו מאחריות לגורלנו, כביכול אין ידינו משגבת לעצב את עתידנו, הוא ביטוי קיצוני של העדר חירות. מתחייב מאבק מתמיד במגמות שליליות אלה, על מנת שהחירות תגבר.

המאמר פורסם לראשונה ב'הארץ'

לחירות משמעות מיוחדת בתולדותיו של עמנו. נגזר גורלנו שיכולנו ללמוד ערכה וחשיבותה של חירות דווקא על רקע ומתוך חיים של שעבוד, של היעדר חירות. כך, בעברנו הרחוק, עת "היינו עבדים לפרעה במצרים" ואת סיומו של הפרק הזה אנו מציינים בחג הפסח. כך, בעברנו הקרוב – אחרי אלפיים שנות גולה, זכינו, במידה רבה זיכינו את עצמנו, בעצמאות במולדתנו ההיסטורית, אותה אנחנו חוגגים ביום העצמאות, ושהיא בבחינת "הנס – האחד, אין שני."

להיות בני-חורין בארצנו, אין די בכך שאין אנו נתונים תחת שלטון זר. החירות עשויה להיות מאוימת גם מבפנים. כשם שאדם עשוי היות חופשי בפנימיותו כשהוא נתון בבית האסורים, כך יתכן שעבוד פנימי בתנאים חיצוניים של חירות.

על-מנת שיתקיימו בישראל חיים חופשיים, מתחייבת הקפדה מרבית על חירויותיהם של כלל האזרחים, ובראש בראשונה הזכות לחופש הביטוי והזכות להתאגד. מבחון המחויבות לחירויות אלה אינו מתייחס לביטויים המקובלים אלא לאלה המקוממים אותנו ביותר. הוא איננו בא לידי ביטוי ביחס לאגודות ולארגונים החביבים עלינו אלא ביחס לאלה שהם נתעבים בעינינו. ראוי להבהיר כאן כי תמיכה כספית של מדינות זרות או ארגונים בינלאומיים בארגוני זכויות אדם ישראליים אינה פוגעת ואינה מסכנת את קוממיות ישראל. ככול שהתמיכה באה מגורמים דמוקרטיים וידידותיים למדינת ישראל, בתנאים של שקיפות, והארגונים הנתמכים פועלים במסגרת החוק לקידום זכויות האדם- אין בתמיכה כל דופי. היא אף בעייתית פחות מתמיכה של גורמים פרטיים שאין שקיפות על טיבם ותכליותיהם. רק במשטרים אוטוריטריים, כמו רוסיה ומצרים, מתנכלים לארגונים אזרחיים הזוכים לתמיכה כספית ממדינות אחרות.

המסורת של עם ישראל מצטיינת בתובנה עתיקת יומין בדבר הסכנה של שלטון הפועל לטובת האינטרסים שלו ולא לטובת האינטרסים של כלל השלטון. ואכן, לא תיתכן חירות של ממש ללא הגבלה משמעותית ויעילה של כוחו של השלטון ככול שמדובר בפגיעה בזכויות הפרטים. לא ניתן להבטיח את זכויות הפרטים מפני פגיעות בלתי מוצדקות או בלתי מידתיות ללא רשות שופטת עצמאית, בלתי תלויה, א-פוליטית.

אחד ממקורות הסכנה לחירות הוא השקר. שקרית היא הטענה, לפיה בית המשפט העליון הוא מוסד פוסט-ציוני, מנוכר לאופייה של ישראל כמדינה יהודית והיפר-ליברלי. בשנים האחרונות מצטיינת פסיקתו של בית המשפט במגמה שמרנית ברורה ובהיחלשות המחויבות לחירויות הפרט. שקרית גם הטענה, לפיה ראוי להם לאזרחים לחשוש מפני סמכויותיו של בית המשפט, המאיימות על זכויותיהם. אין מוסד אחר בשיטה השלטונית שלנו האמון על ההגנה על זכויות הפרט והמיעוט יותר מבית המשפט. אין למיעוט כתובת אחרת לפנות אליה בצר לו, כדי לבקש הגנה מפני עריצותו או שרירותו של הרוב. ומי איננו שייך למיעוט- בהווה או בעתיד? הסמכת הרוב הפוליטי לאיין את החלטות בית המשפט, באמצעות פסקת התגברות, כפי שמציעים רבים בקואליציה המסתמנת, תפגע אנושות בהגנה על זכויות האדם. הגברת הפוליטיזציה במינוי השופטים- גם זו משאלה של רבים בקואליציה – תקעקע את עצמאותה של הרשות השופטת ואת אמון הציבור בה. מהלכים אלה עלולים להפוך את בית המשפט לקליפה ריקה או לחותמת גומי המכשירה כל גחמה שלטונית.

טענת שווא מרכזית נוספת היא שקיים יחס של משחק סכום אפס בין יהודיותה של המדינה לבין היותה מדינה חופשית, המחויבת לשוויון ערך האדם ולשוויון זכויות והזדמנויות אזרחי מלא. המסורת היהודית – כאשר ניגשים אליה מתוך כבוד וחירות- וההיסטוריה של עם ישראל הן מקורות עשירים ועתירי השראה לביסוס אופייה של ישראל כמדינה חופשית ושוויונית.

אויביה הגדולים של החירות הם הפחד, העדר התקווה, השנאה, הסכסכנות והפלגנות, דעותינו הקדומות אודות ה"אחרים" והכניעה הבלתי ביקורתית למוסכמות. שחרור עצמנו מאחריות לגורלנו, כביכול אין ידינו משגבת לעצב את עתידנו, הוא ביטוי קיצוני של העדר חירות. מתחייב מאבק מתמיד במגמות שליליות אלה, על מנת שהחירות תגבר.

ולבסוף, ולא משום שהיא אחרונה בחשיבות-מתחייבת השאלה: האם נוכל לקיים, לאורך זמן, את חירותנו הלאומית שלנו מבלי שנאפשר גם לעם הפלשתיני לממש את זכותו הטבעית להיות ככל עם ועם ברשות עצמו במדינתו הריבונית?