אתגר הערים המעורבות מונח לפתחה של הממשלה שתקום

התפיסות והיחס כלפי הערבים תושבי הערים המעורבות, שנפלו בין הכסאות בכל התוכניות הממשלתיות, הם כמי שישפיעו לרעה על צביונן של הערים. האתגר עומד כעת לפתחה של הממשלה שתקום, שצריכה להשקיע ולכלול בתוכניותיה לצמצום הפערים גם את הערבים בערים המעורבות

Flash 90

יפו בוערת. בפתח דברים, המובן מאליו צריך שייאמר: תקיפת הרב אליהו מאלי ביפו ראויה לכל גינוי. אלימות, על כל סוגיה, לא צריכה להתקבל בסובלנות על ידי הציבור ורשויות אכיפת החוק.

לצד זאת, חשוב לזכור כי המתחים שהגיעו לשיא השבוע, עם תקיפתו החמורה של הרב וההפגנות שבאו בעקבותיה, התרחשו על רקע כעס מתמשך של תושבי יפו הערבים על מכירת נכסי נפקדים, המשמשים כיום כדיור ציבורי בו מתגוררים דיירים ערבים שאינם יכולים לממש את זכותם לרכוש את הדירה. הדבר מביא בפועל לעזיבה כפויה של ציבור ערבי, לטובת משפחות יהודיות. וזה לא הכל. ככלל, ניתן לומר שהמתח בין היהודים והערבים ביפו וביתר הערים המעורבות יושב על תשתית של סכסוך לאומי, אך ניזון גם מסוגיות כלכליות וחברתיות שחייבות לקבל תשומת לב.

בערים המעורבות בישראל (תל אביב-יפו; חיפה; עכו; לוד; רמלה; מעלות-תרשיחא נוף הגליל), התושבים הערבים נתפסים לא פעם, הן על ידי קבוצות מסוימות והן על ידי הרשויות, כמי שישפיעו לרעה על צביונה של העיר. משכך, ישנם גופים אשר פועלים במוצהר או במשתמע לטובת "ייהוד המרחב" באופנים שונים, דוגמת הגרעינים התורניים בעכו, ברמלה, בלוד וכן, גם ביפו. אך לא הם המוקד.

תפיסה זו הקרינה והשפיעה גם על ערים מעורבות בהתהוות, דוגמת כרמיאל או עפולה. למצב דברים זה ישנן השלכות יומיומיות: בעיר נוף הגליל, למשל, ישנו סירוב עקרוני ומתמשך לפתוח מוסדות חינוך בערבית בעיר. פסיקת בג"ץ השבוע בנושא אמנם הביעה אי נחת ממציאות זו, אך בסופו של יום דחתה את העתירה שנגדה (נגד דעתה החולקת של השופטת ברק-ארז, שסברה כי על העירייה להעמיד מענה כבר בשנה הבאה). מציאות זו עלולה לסכל הגעת משפחות ערביות לעיר, ואולי אף לגרום לדחיקת תושבים הערבים הקיימים שימאסו במצב.

לא מדובר רק ביפו או בנוף הגליל. ככלל, הערבים תושבי הערים המעורבות מדווחים בסקרים על תחושת אפליה. מחצית מהערבים המתגוררים בערים מעורבות סבורים שהעירייה איננה מעניקה שירותים שווים ליהודים וערבים, כך עולה מסקר שבוצע מטעם מכון המחקר 'אפקאר'. מסקר אחר שערך ד"ר נוהאד עלי במאמר שכתב, מסתבר ש-41% מקרב התושבים הערבים סבורים שעיריות בערים המעורבות לא מתחשבות בדעתם ולא משתפות אותם.

בהתאם, המדינה ממאנת לספק מענה מובחן עבור הקשיים הייחודיים, הכלכליים והחברתיים, של הערבים תושבי הערים המעורבות. אפילו תוכנית 922, שנועדה לצמצם את הפערים שצברה החברה הערבית אל מול זו היהודית, לא התייחסה כראוי לערבים המתגוררים בערים המעורבות. למעט סעיפים כלליים דוגמת רכיבי תעסוקה, השכלה גבוהה ושירות קהילתי שנגעו גם אליהם, הערים המעורבות נותרו מחוץ לתוכנית. כך, בעוד תוכניות ממשלתיות אחרות לקידום האוכלוסייה הערבית בישראל רשמו הצלחות, הערבים תושבי הערים המעורבות נותרו מאחור. למשל, בעניין תעסוקת נשים ערביות – בעוד בקרב נשים המתגוררות ברשויות ערביות חלה עלייה גבוהה יחסית בשיעורי התעסוקה בזכות מעורבות ממשלתית, בערים המעורבות נרשמה עליה מתונה יותר, אף על פי שאמורים להיות להן פחות חסמים גיאוגרפיים ואחרים.

זו איננו גזירת גורל, וישנו פתרון בנמצא. על הממשלה שתקום לתת דעתה במסגרת תוכנית החומש הבאה גם לערים המעורבות. כפי שעולה מפסיקת בג"ץ האחרונה, אסור לתלות את התקוות לצמצום הפערים רק בבית המשפט העליון. המתח הלאומי אמנם לא ייפתר כלא היה, אבל בוודאי יפחת בערים בהן יצטמצמו הפערים האחרים.

פורסם לראשונה בהארץ.