טראמפ הציל את הדמוקרטיה מעצמה

הגל הפופוליסטי ששטף את הדמוקרטיות בעשור האחרון הוא לא מקרי. הוא מהווה קריאת השכמה לדמוקרטיה הליברלית. הפופוליזם על אף מגרעותיו והשלכותיו ההרסניות מביא איתו משהו אחד חשוב - מראה, שבה משתקפת דמותה של הדמוקרטיה הליברלית בת זמננו. ומה שנגלה במראה הזו הוא עיוות קיצוני של הרעיון הדמוקרטי הליברלי

Shutterstock

לפעמים צריך קטסטרופה כדי לנער את התודעה. אירוע טראומתי שחוצץ בין העולם של 'לפני' ו'אחרי'. הפריצה לקפיטול כגילום קיצוני של כהונת טראמפ תיזכר כנקודת המפנה בדברי ימיה של הדמוקרטיה, לא רק באמריקה, אלא של הרעיון הדמוקרטי בכללותו. האלימות המתפרצת היתה הוכחה חיה לאן אפשר להגיע כשמחללים את כללי המשחק הדמוקרטיים. האלימות הזו גם הזכירה לנו את הבראשית של הדמוקרטיה הליברלית.

הדמוקרטיה היא לא משטר אידיאלי. היא ענווה במה שהיא מציעה לנו. הדמוקרטיה בסך הכל מציעה לנו את המנגנונים, המוסדות והערכים הדרושים כדי לנהל את הקונפליקטים בין יחידים, בין קבוצות ובין מדינות בצורה לא אלימה. זה הכל. זה נשמע מעט, אבל בהינתן הטבע האנושי זה הרבה.

הגל הפופוליסטי ששטף את הדמוקרטיות בעשור האחרון הוא לא מקרי. הוא מהווה קריאת השכמה לדמוקרטיה הליברלית. הפופוליזם על אף מגרעותיו והשלכותיו ההרסניות מביא איתו משהו אחד חשוב – מראה. מראה שבה משתקפת דמותה של הדמוקרטיה הליברלית בת זמננו. ומה שנגלה במראה הזו הוא עיוות קיצוני של הרעיון הדמוקרטי הליברלי.

אחד הכותבים על פופוליזם השווה אותו לאורח שיכור בארוחת ערב מפוארת – הוא אמנם חסר טקט, מביך בהתנהלותו, אבל מגלה לנו משהו אמיתי על עצמנו. חושף אותנו מאחורי מסך הצביעות. הוא לא מגלה לנו משהו שאנחנו לא יודעים, אבל הוא מכריח אותנו להתמודד עם הדברים באופן גלוי.  

הפופוליזם במובן הזה הוא בעל כוח אמנסיפטורי, משחרר, כפי שטוענים ההוגים הדמוקרטיים הרדיקליים ארנסטו לקלאו ושנטל מוף. הפופוליזם העלה מעל לפני השטח קונפליקטים מושתקים, מוסווים והכריח להתייחס לקבוצות מודרות ומושתקות ולחתור תחת הסטטוס-קוו.

הנה כמה דברים שהפופוליזם הכריח אותנו לראות: אי השוויון הוא לא בעיה של כלכלנים, ורואים אותו לא בגרפים, אלא בחיי היומיום של יותר מדי אנשים. רק מעטים נהנים מהצמיחה ומאוויר ההרים של ההייטק ושווקי ההון. אי השוויון הזה עומד בניגוד לערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית: שוויון, כבוד האדם והחירות של כל אחד ואחת לממש את חלומו. 

הפופוליזם גם הכריח אותנו להכיר בכך שלמרות מכונת הכביסה של הפוליטיקלי קורקט, הגזענות לא נעלמה מהעולם, ובטח לא מאמריקה. נשיא שחור הוא לא תרופה לגזענות מושרשת. הגזענות בדמוקרטיה היא כמו נעלו של השוטר על צווארו של ג'ורג' פלויד. היא חונקת אותה. וכהונתו של טראמפ, על הקיצוניות וההזיה שלה, אפשרה לגזענות להפוך לגלויה יותר, ובכך באופן פרדוקסלי, נתנה קול לקורבנותיה, שהעזו למחות ולזעוק נגדה באופן 'לא ספורטיבי', אם ניקח את מחאת שחקני הנ.ב.א כדוגה.

הפופוליזם גם הוכיח שקל מאוד לרוקן את החקיקה והמוסדות הדמוקרטיים מתוכן ולהפוך את הדמוקרטיה לחלולה. הדבקות המשיחית כמעט בעקרון הרוב חשפה את העצב הרגיש של הדמוקרטיה, שאלכסיס דה-טוקוויל התריע עליו כבר במאה ה-19 בספרו דמוקרטיה באמריקה: עריצות הרוב.

השאלה האמיתית היא מה נעשה עכשיו כשאיננו יכולים להסב מבט מאי השוויון, הגזענות והשבריריות של התרבות הפוליטית הדמוקרטית? החדשות הטובות הן שלא צריך לחפש רחוק מדי. הד.נ.א. המקורי של הדמוקרטיה הליברלית כולל את משולש הערכים היסודיים שיכולים לתת מזור למצב הזה: חירות, שוויון וכבוד האדם. אבל בניגוד למס השפתיים ששילמנו לערכים האלה לפני עליית הפופוליזם עכשיו נהיה חייבים להילחם עליהם, ולשלם את המחיר הכרוך במימושם. חלוקה מחדש של המשאבים דורשת ויתורים, מיגור הגזענות דורש השקעה בחינוך ונכונות אמיתית לחיות עם האחר. חינוך ועיגון חוקתי דרושים גם כדי לבער את אי ההבנה ביחס למהי דמוקרטיה מהותית שבליבתה זכויות של כל אדם, והגנה על מיעוטים, שאנחנו יכולים להיות הם בהקשרים שונים.

האתגר של הדמוקרטיה הליברלית הוא להוכיח לאנשים השקופים שרק בעזרתה יוכלו לשוב ולהיראות. שרק הדמוקרטיה יכולה להגן מפני אלימות ומפני פגיעה בזכויות.

ועוד לא אמרנו מילה על משבר הקורונה. הוא היה הזרז של כל התהליכים הללו, כולל, יש לקוות, החלשה של הפופוליזם שנשען בבסיסו על בוז לאמת ולעובדות המדעיות. היציאה מהמשבר הכלכלי העמוק בעקבות הקורונה היא הזדמנות לחלוקה מחדש של המשאבים. המודעות לקלות שבה יכולות להתערער זכויות היסוד שלנו בהינתן מצב חירום, צריכה לחדד את חוש החירות שלנו, ואובדן האמון במוסדות מחייב לערוך בדק בית ביחס לאופן שבו מתקבלות החלטות מדיניות.

השאלה שנשארת פתוחה היא האם לכל הזעזוע הטקטוני הזה בדברי ימי הדמוקרטיה תהיה השפעה על הדמוקרטיה הישראלית?