הליכוד הכריע נגד ביטול הפריימריז
מרכז הליכוד הצביע אמש (א') נגד ההצעה לבטל את הפריימריז ולהחזיר את בחירת מועמדי המפלגה לכנסת למרכז. ד"ר עופר קניג מחזיר אותנו לימים שבהם נבחרו מועמדי הליכוד במרכז המפלגה, וטוען שאף ששיטת הפריימריז רחוקה מלהיות מושלמת, בחירות במרכז הן חלופה גרועה יותר ממנה.
קביעת רשימת המועמדים לפרלמנט היא אחת הפעולות העיקריות המוטלות על המפלגות. יש בכוחן של השיטות לקביעת הרשימות להשפיע על עקרונות דמוקרטיים חשובים כמו תחרותיות, ייצוגיות, הֵיענוּתיות והשתתפות, וכן על התנהגות המחוקקים, בכל הנוגע למשל ללכידות המפלגתית, למשמעת הסיעתית ולדפוסי החקיקה.
בישראל אפשר למצוא שיטות מגוונות שבאמצעותן קובעות המפלגות את רשימות מועמדיהן לכנסת. יש מפלגות שבהן מנהיג המפלגה הוא זה הקובע את הרשימה. כך למשל מועמדי יש עתיד נקבעים על ידי מייסד המפלגה ומנהיגהּ, יאיר לפיד, וכך גם מועמדי מפלגות התנועה (ציפי לבני) וכולנו (משה כחלון). מפלגות אחרות קובעות את רשימותיהן באמצעות גוף מצומצם של אליטה מפלגתית, דוגמת ועדת מינויים (או "ועדה מסדרת", כפי שהיא מכונה לפעמים). בישראל ביתנו, למשל, נקבעת הרשימה בהתאם לרצון מנהיג המפלגה אביגדור ליברמן, אך פורמלית ועדה מסדרת היא זו שמחליטה על כך. גם מועצת גדולי התורה ביהדות התורה ומועצת חכמי התורה בש"ס הן מעין ועדות מסדרות. במפלגות אחרות נקבעת הרשימה בהליכי בחירה פנימיים שנערכת במוסדות מפלגתיים, דוגמת ועידה, מרכז או מועצה. במרצ ובחד"ש נוקטים שיטה זו. לבסוף, יש מפלגות, דוגמת הליכוד, מפלגת העבודה והבית היהודי שבהן נקבעת הרשימה באמצעות הליך של פריימריז שמשתתפים בו כל חברי המפלגה (המתפקדים).
מפלגת הליכוד שינתה במהלך ההיסטוריה שלה כמה פעמים את השיטה לקביעת רשימת המועמדים. שינויים אלה שיקפו אינטרסים צולבים ומאבקי כוחות פנימיים בין יושב הראש, חברי הסיעה ופעילי המפלגה. עד בחירות 1973 נקבעה רשימת המועמדים באמצעות ועדה מסדרת של כמה מבכירי המפלגה. לקראת בחירות 1977 הייתה הליכוד (או ליתר דיוק מועמדי חֵרות בתוך רשימת הליכוד) למפלגה הגדולה הראשונה שעברה לבחור את מועמדיה בהליך של בחירות פנימיות במרכז המפלגה, במה שכּונה אז "שיטת השביעיות". שיטה זו שירתה את המפלגה עד בחירות 1992, שבהן איבדה את השלטון. כחלק מלקחי ההפסד החליט הליכוד להרחיב את זכות הבחירה אל כלל מתפַּקדי המפלגה, וכך נבחרו המועמדים בבחירות 1996 (רהט ושר-הדר, 1999).
לאחר ניסיון בודד של פריימריז הוביל בנימין נתניהו, בכהונותיו הראשונות בתור מנהיג הליכוד וראש הממשלה, מהלך שנועד להחזיר את הכוח לבחור את מועמדי המפלגה לכנסת למרכז המפלגה. מהלך זה הביא להתפתחות תרבות של יחסי חסות (פטרונז'), שגלשה במקרים מסוימים לכדי שחיתות פוליטית. היוזמה לביטול הפריימריז נידונה בכינוס מרכז הליכוד בסוף 1997. בכינוס סוער זה הוביל נאמנו של נתניהו דאז, אביגדור ליברמן, מהלך כוחני שכּפה הצבעה על ביטול הפריימריז על אף התנגדותם הנחרצת של מרבית שרי הליכוד וחברי הסיעה. השרה לימור לבנת, שהתנגדה לביטול הפריימריז, פנתה אל חברי המרכז בקריאה:
"על מה ביקשנו וקיבלנו את אמון הציבור בבחירות לפני 17 חודשים? האם רצינו את השלטון כדי לסדר לי ג'וב? כדי שחברי הכנסת והשרים ילקקו לחברי המרכז? האם כדי לסדר ג'וב למישהו אחר?"
חברי המרכז לא היססו ושאגו בתשובה: "כן!".
להחלטה להעביר את בחירת המועמדים לכנסת למרכז המפלגה הייתה השפעה מיידית כמעט על התנהגות השרים, חברי הכנסת ומועמדים עתידיים, שעשו ככל יכולתם להתחבב על חברי המרכז, בעיקר על ידי הפגנת נוכחות באירועים משפחתיים והקדשת זמן יקר לטפל בפניות שונות שחברי המרכז הפנו אליהם. תחקיר מקיף שפורסם ב-2004 קבע כי מרכז הליכוד הפך לגוף החזק במדינה, ותיאר מציאות ולפיה שרי הליכוד רוקדים לצלילי החליל של חברי המרכז והפכו לבני ערובה של קבלני קולות. חברי מרכז לא היססו לפנות לשרים בדרישות לעזרה בעניינים אישיים, ואם ולא נענו - איימו לפעול נגד בחירתו מחדש בבחירות הבאות. שר בכיר טען כי השרים הפכו "לצעצועים של חברי המרכז. גם אם הבן של הדוד של הסבתא של חבר המרכז יעשה אירוע, יגיעו שרים וחברי כנסת" (וייץ וקרני, 2004). תיאור זה של שרים וחברי כנסת שהפכו להיות מעין עבדים נרצעים של חברי המרכז משקף את יחסי הכוחות הלא רצויים שהתפתחו בין צירי המרכז לבין נבחרי הציבור.
חמורים מכך הם המעשים הגובלים בשחיתות פוליטית. לקראת הבחירות המקדימות של 2002 הופצה בקרב חברי המרכז חוברת המפארת את מפעלו של השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, אשר בתקופת כהונה של כשנה וחצי פעל למנות עשרות חברי ליכוד לתפקידים בתוך המשרד ובגופים הקשורים אליו, ובה נכתב:
"הממשלה הנוכחית מכהנת רק עשרים חודש, אבל גם בזמן קצר כזה יכלו שרי הליכוד לפעול לשיבוצם של חברי התנועה במשרדיהם... במשרד לאיכות הסביבה, שהוא הקטן במשרדי הממשלה, שובצו בתקופה זו למעלה מ-80 חברי מרכז, בתפקידים רבים ומגוונים, כשהשר מנצח אישית על המלאכה ומוודא שחברינו מאיישים את כל המשרות הפנויות".
פרשה זו, שזכתה לכינוי "פרשת המינויים הפוליטיים", שיקפה היטב את הלחצים ואת התמריצים לתגמל חברי מרכז. בעקבות ההד הציבורי ולאחר ביקורת חריפה של מבקר המדינה, הועמד הנגבי לדין, הורשע במתן עדות שקר אך זוכה משאר האישומים. על אף הזיכויים, פרשה זו הייתה קו פרשת מים בתולדות המאבק בשחיתות השלטונית הן בשל העלאתה לסדר היום של תרבות המינויים פוליטיים, הן בשל היותו של הנגבי השר הראשון שהועמד לדין בחשד למעורבות במינויים מסוג זה (נבות, 2012: 258).
על רקע אותן בחירות מקדימות במרכז המפלגה פרצה גם פרשת "מלון סיטי טאוור": סגנית השֹר נעמי בלומנטל הלינה על חשבונה 12 חברי מרכז בבית מלון תל אביבי ערב יום הבחירות הפנימיות. בלומנטל הואשמה והורשעה בעברות של שוחד בחירות תוך כדי מתן טובות הנאה לחברי המרכז. בגזר הדין ציינו השופטים שסגנית השֹר פגעה בטוהר הבחירות בכך שקנתה לעצמה מקום בכנסת.
הבחירות המקדימות של 2002 זכורות, לטובה ולרעה כאחד, בעקבות ססגוניותן, שתוארה בפי המצדדים כחגיגת בחירות ובפי המלעיזים כאירוע צעקני ובזבזני. מרכז הירידים בתל אביב, זירת הבחירות, הפך לעיר אוהלים ססגונית, רועשת וריחנית: המועמדים עשו כמעט הכול כדי לשכנע את צירי המרכז שיצביעו בעבורם, לרבות תליית בלונים, תמונות וקישוטים צבעוניים, השמעת ג'ינגלים ומוזיקה והפעלת דוכני מזון.
השלכותיהן של הבחירות המקדימות ב-2002, לרבות חקירות משטרה מקיפות ומעצרים של חברי מרכז במגוון כתבי אישום, הביאו עוד לפני בחירות 2003 ליוזמת הליכוד לשינוי השיטה. עמד מאחורי יוזמה זו שר המשפטים מאיר שטרית, שקרא להוצאת הכוח מידי חברי המרכז:
"מה שקורה הוא שגם אם אתה שר מוצלח ומוכשר, אתה צריך לרוץ ולהתלקק עם כולם... הסכנות הכרוכות בכך שאנשים יכולים להשתלט על המערכת הפוליטית ולהכניס מי שאינם ראויים, מסוכנת לעתיד המדינה" (ברזילי, 2002).
הניסיון שנעשה במהלך הכנסת ה-16 לחוקק "חוק פריימריז" שיחייב מפלגות גדולות בדמוקרטיה פנימית, לא הבשיל בסופו של דבר. חברי המרכז הם אלה שבחרו את רשימת הליכוד גם לקראת בחירות 2006. אולם בד בבד אישר מרכז הליכוד בהצבעה גלויה את שינוי השיטה באופן שהשיב לחברי המפלגה את הזכות לבחור את מועמדי הרשימה. שיטת הפריימריז הוחזרה.
מאז הבחירות לכנסת ה-18 (2009) חזר הליכוד לבחור את מועמדיו לכנסת בשיטת הפריימריז. כאמור, שיטה זו רחוקה מלהיות מושלמת. תופעות כגון דילים ורשימות חיסול, קבלני קולות, חברים אופורטוניסטים ועבירות מימון שונות הן חלק בלתי נפרד מנוף הפריימריז, בליכוד כמו גם במפלגות אחרות (קניג, 2012). ועדיין, כשלים אלה לא מגיעים לסדר הגודל של התופעות החמורות שליוו את עידן הבחירות במרכז.
ובכל זאת, לאחר הבחירות לכנסת ה-20 קודמה במוסדות הליכוד היוזמה לבטל את הפריימריז ולהשיב את בחירת מועמדי הליכוד לכנסת לידיהם של חברי המרכז. ראש הממשלה נתניהו התנגד נחרצות ליוזמה והזהיר במהלך ישיבת סיעת הליכוד מפני חזרה לבחירות במרכז:
"ככל שהגוף הבוחר גדול יותר, הבחירה טובה יותר ודמוקרטית יותר... אין זה סוד שהתנועה שלנו סבלה במשך שנים ממיתוג שלילי של מרכז הליכוד... גם בעתיד יריבינו ינסו להשתמש במיתוג הזה כדי לפגוע בנו בבחירות. השיטה הנוכחית, על כל מגבלותיה, הוכיחה שהיא עובדת מצוין".
יו"ר ועדת הפנים, חבר הכנסת החדש דוד אמסלם, היה הכוח המרכזי שעמד מאחורי היוזמה לביטול הפריימריז, בטענה שדווקא שיטה זו היא המושחתת ביותר. הוא אף טוען שהשיטה מרחיקה את נבחרי הציבור של הליכוד מהשטח:
"היום השרים רצים סביב האולפנים. תגיד לשר לבוא ב-3:45 בבוקר ולעמוד שלוש דקות כדי לקבל ריאיון בערוץ איזוטרי - הוא שם, בחורף, כשיש שלג. תגיד לו לדבר עם 300 איש בדימונה - הוא לא יבוא" (נחמיאס, 2015).
ב-14.6 הובאה ההצעה לבטל את הפריימריז ולהחזיר את הכוח למרכז להכרעתם של כ-3,700 צירי המרכז. כנגד הצעה זו, קודמה גם הצעת פשרה ולפיה מתפקדי המפלגה ימשיכו לבחור את חברי הרשימה הארצית בעוד שצירי המרכז ייבחרו את נציגי המחוזות ברשימת המועמדים. הצעת פשרה זו זכתה לתמיכתם של רוב המצביעים.
כאמור, גם שיטת הפריימריז אינה חפה מחולשות וביקורות רבות הופנו כלפיה במהלך השנים. הכנסת כבר נתנה מענה לחלק מהפגמים הללו. כך למשל נקבעה תקרת הוצאות למועמדים, נקבעו מגבלות רבות על תרומות, והפיקוח על מימון הבחירות המקדימות עבר מידי המפלגות לידיו של מבקר המדינה. תיקונים אלה יצרו תשתית מסועפת של רגולציה, שעצם נחיצותה עלולה לשמש עילה לחִצי ביקורת. יש שיטענו כי אם נדרשה המדינה להתערב בצורה כה רחבה כדי לתת מענה לליקויים שיצרה שיטת הפריימריז, ייתכן שצריך להשקיע מחשבה מחודשת לגבי יתרונותיה.
עם זאת אסור לשכוח מהן החלופות לשיטת הפריימריז. האם קביעת הרשימה על ידי מנהיג כול יכול היא המודל הראוי בדמוקרטיה תחרותית? האם באמת כדאי לחזור לעידן הוועדות המסדרות? בשני המקרים מדובר בהליך לא השתתפותי ונעדר שקיפות. לחילופין, האם כדאי לחזור לעידן הבחירות במרכזי המפלגות? הרי כמה מגילויי השחיתות הגדולים והחריפים ביותר נחשפו כאשר נקבעו רשימות המועמדים בשיטה זו. שיטת הפריימריז, ככל שיטה, רחוקה מלהיות מושלמת, אך היא טובה יותר ממרבית החלופות הקיימות.
האם אפשר להצביע על מודל אשר יוכל לתת פתרון מוצלח יותר לקביעת המועמדים לכנסת? האם יש שיטה שתוכל לאזן טוב יותר בין עקרון ההשתתפות הרחבה לבין עקרון הלכידות המפלגתית וכן בין השאיפה לפתיחוּת ולתחרותיות לבין הקפדה על טוהר הליך הבחירה?
כל שיטה לבחירת מועמדים המפקידה את זכות הבחירה בידי גוף בוחר אחד בלבד (חברים, חברי מרכז, ועדה מסדרת, מנהיג המפלגה) חשופה לניצול. לכן יש לבזר את השיטה כך שתיווצר מערכת בריאה של איזונים ובלמים. ראשית, כפי שהוצג בתכנית לתיקון שיטת הממשל (פלסנר ורהט, 2015) יש לאמץ שיטה מבוזרת תלת-שלבית: (א) סינון מועמדים על ידי ועדה שתורכב מחברי מפלגה שייבָּחרו אקראית ו/או מבכירים שכבר פרשו מעיסוק פעיל בפוליטיקה; (ב) המוסד המפלגתי (מרכז או ועידה) יבחן את החלטת ועדת הסינון במטרה לאשר אותה או לתקן אותה במידת הצורך; (ג) חברי המפלגה יבחרו, בהליך של פריימריז, את סדר המועמדים. שנית, יש לשנות את שיטת הבחירות לכנסת באופן שיאפשר לבוחרי המפלגה לתקן עיוותים שנוצרו בבחירת המועמדים. במנגנון כזה, המבקש להנהיג שימוש בפתק הצבעה פתוח למחצה, יוכל כל מצביע לסמן עד שלושה מועמדים על פי רצונו או לאשר את הרשימה כפי שהיא. מועמד שיקבל את מכסת הקולות ה"אישיים" הקבועה בחוק יוכל להתקדם במעלה הרשימה.
תמהיל כזה של גופים בוחרים ייצור איזון ראוי, במנעו ריכוז יתר של עוצמה בגוף בוחר אחד. לפיכך הוא צפוי למנוע את הכשלים ואת הניצול לרעה האופייניים לשיטות, אשר בהן גוף בוחר יחיד אחראי לבדו להליך בחירת המועמדים: בוועדה מסדרת – שליטה אוליגרכית; במרכז המפלגה – לחצים אינטרסנטיים; ובקרב חברי מפלגה – לחצים לפופוליזם וכוח יתר לקבלני קולות (רהט וחזן, 2006).
ברזילי, אמנון, 2002. "הליכוד מנסה לבלום הסחף: יקדם שינוי שיטת הבחירות הפנימיות", הארץ, 19.12.2002.
וייץ, גידי ויובל קרני, 2004. "הבוסים", ידיעות אחרונות, 20.2.2004.
נבות, דורון, 2012. שחיתות פוליטית בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
נחמיאס, עמרי, 2015. "שיטת הפריימריז הכי מושחתת שיש", וואלה!, 7.6.2015.
פלסנר, יוחנן, וגדעון רהט, 2015. תכנית לתיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
קניג, עופר, 2012. "שיטת הפריימריז בישראל אחרי עשרים שנה: מאזן ביניים", המרחב הציבורי 7, עמ' 131-154.
---, 2015. "נקודות התורפה והתרופה לפריימריז בישראל", אתר האינטרנט של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1.1.2015.
רהט, גדעון, ונטע שר-הדר. 1999. איך נבחרים חברי הכנסת? ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
רהט, גדעון, וראובן חזן, 2006. "שיטת בחירת המועמדים בישראל: בעיות ופתרונות", אתר האינטרנט של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 28.1.2006.