טרגדיית הזרמים בחינוך בישראל

השבטיות במדינת ישראל של היום, הפיצול לזרמים ותתי זרמים אידיאולוגיים, השבר החברתי, שנאת האחר, וחוסר היכולת להסכים על שום דבר כמעט, מסכנת את החברה. חובה על קברניטי המדינה, ומערכת החינוך בפרט לפעול לצמצום מספר הזרמים ותתי הזרמים. לפעול להאחדה ולא לסגרגציה נוספת. ליצור מכנה משותף אם לא על ספסל הלימודים, לפחות בליבת תכניות הלימודים.

לפני 63 שנים התקבל בכנסת של חוק חינוך ממלכתי שהנציח את הזרמים בחינוך, ולפני כמעט 70 שנים נכתב מכתב הסטטוס-קוו של בן גוריון, שהבטיח לחרדים לקיים מערכת חינוך בה יש הפרדה בין זרמים. בפרספקטיבה היסטורית, מדובר בטרגדיה.

מראשיתה, התנועה הציונית התאפיינת במחלוקות אידיאולוגיות רבות, ופלגנות, שבאה לידי ביטוי גם במערכת החינוך בישוב, טרם ימי המדינה. הקמת המדינה הייתה הזדמנות פז לשנות את המצב הזה.  מטבעה וייעודה, מערכת החינוך היא בית יוצר לחברה בישראל. במסגרתה מקבלים התלמידים כלים להתמודדות עם האתגרים בחייהם הבוגרים, אבל גם חינוך ערכי והזדמנות לעצב את תפיסות עולמם.

השבטיות במדינת ישראל של היום, הפיצול לזרמים ותתי זרמים אידיאולוגיים, השבר החברתי, שנאת האחר, וחוסר היכולת להסכים על שום דבר כמעט, מסכנת את החברה. ההפרדה בין השבטים גדולה, והניכור רב. למצב המצער הזה, יש ביטוי מובהק במערכת החינוך-ההפרדה המוחלטת בין הזרמים. התוצאה טרגית: למשל, רוב בני הנוער לא פוגשים עד בגרותם את האחר. חניך מערכת החינוך הממלכתית דתית לא פוגש על פי רוב אף חילוני, חרדי או ערבי בן גילו עד שהוא מגיע לצבא. בשבטים אחרים, המצב קשה אף יותר. יש בישראל חרדים או ערבים, שלא תהיה להם אינטרקציה עם מישהו שאינו מבני 'שבטם' גם כל חייהם.

התהום אינה רק זו הבינאישית. היא טמונה גם בתכנים. לכל זרם בחינוך בישראל, תכנים לימודיים משלו, דגשים משלו שמתייחסים לכלל מקצועות הלימוד. לעתים הפערים בתכנים ובתכניות הלימודים כה גדולים עד שאתה תוהה אם מדובר באותה מערכת חינוך, באותה מדינה.

עכשיו, דמיינו איך כל זה יכול היה להיות אחרת. חשבו מה היה קורה, אם על ספסל הלימודים בבית הספר היסודי הכל-ישראלי, היו לומדים יחד חרדי, ערביה, חניך בני עקיבא ונערה חילונית. אם כבר מכיתה א, הם היו משחקים ביחד בחצר ומכירים אחד את האחר. אם בבית התלמיד החרדי היה מבקר מדי פעם חבר שאינו שומר תורה ומצוות (ולהפך). תארו לכם איך היו נראים פני הדברים אם הם היו לומדים במשותף את אותם תכנים. אם היו יוצרים בסיס משותף של ידע וערכים. אם בדיון בכיתה היו מיוצגות, באופן מכבד, דעות שונות, אפילו הפוכות. אם כבר בכיתה ג' תלמידים היו יודעים שיש אחר, ומסוגלים לשוחח איתו ולהכיל אותו. אם בכיתה ד' בטיול השנתי התלמידים והמורים היו צריכים למצוא פשרות בנושאים שונים, כדי לפעול יחד, ממש כמו שצריך לעשות במציאות הישראלית. אם לפחות לכמה שנים, במסגרת בתי הספר, הייתה נוצרת קהילה אחת. חברה אחת. מרובת גוונים ופנים, אבל משתפת.

נכון, לכל אחד מהזרמים ותתי זרמים הקיימים בחינוך היום, וכך היה מעולם, יש תפיסות עולם אידיאולוגיות מוצקות, והשונות לא גדולה. יתרה מזו, לצד הצורך ליצירת קהילה בית ספרית אחת, יש צורך גם בגיוון. במתן מענה לכל קהילה, ולצרכיה. אבל גם האתגר הזה אפשרי. בתוך המסגרת האחת, או לאחריה אפשר היה לתת לכל זרם, את הערך המוסף האידיאולוגי, ואת המענה הייחודי לו. לאפשר לו לשמור על הייחוד, בתוך היחד, ולא בנפרד.

המצב היום, והמגמה המסתמנת, הם המשך הנזק המצטבר לחברה בישראל. במקום ליצור מערכת אחת, או אפילו מספר מצומצם של זרמים בחינוך, המערכת הולכת ומתפצלת, הולכת ומתפלגת. כל זרם מקים לעצמו תת זרם. לכל ניואנס בתפיסת עולם, ביטוי בבית ספר משלה. כל חצר חסידית, כל אדמו"ר חילוני, רוצה שתהיה לו רשת החינוך שלו. וכך האסון, הולך ומתמשך, הולך ומתרחב. בין ביטול לימודי הלבה, לניסיונות להקים זרם חילוני חדש, הפערים רק גדלים.  

איני תמים ואיני מיתמם. ברור שקשה היה לקיים מערכת חינוך אחת לכולם עם הקמת המדינה, והיום הדבר לא אפשרי. אבל, וזה אבל גדול, גם היום יש מה לעשות. חובה על קברניטי המדינה, ומערכת החינוך בפרט לפעול לצמצום מספר הזרמים ותתי הזרמים. לפעול להאחדה ולא לסגרגציה נוספת. ליצור מכנה משותף עם לא על ספסל הלימודים, לפחות בליבת תכניות הלימודים.

השבטיות הישראלית הקיימת היא אתגר שקשה אך ניתן להכילו. המשך האטומיזציה של ישראל לתתי שבטים, שנובטת מתוך הפרדה מוחלטת בין כל קהילה, לכלל האחרים בחברה, היא סכנה אמתית. 

המאמר פורסם ב"מקור ראשון".