חברה בקריסה

ברקע הדרמות הפוליטיות, חשוב להצביע גם על הסכנה החברתית הטמונה בהתעלמות מפציעותיהם החוזרות של פועלי הבניין – שכבר מזמן הפכו למכת מדינה. על כלי התקשורת לקחת אחריות ולהאיר זרקור על התופעה הזו, בטרם נקרוס כולנו כחברה

Flash 90

זה עתה פורסמה הידיעה אודות 8 פועלים שנפצעו בקריסת גג בבית ספר בגליל, כאשר אחד מהם פצוע קשה. סביר להניח שידיעה זו לא תזכה לעניין רב ביחס למבול הידיעות האחרות המציפות את עמודי החדשות והאקטואליה במרשתת ובעיתונים. סביר להניח שלא נדע מיהם אותם פועלים, וכיצד יתאחו השברים שלהם – אם בכלל.

כיצד בכל זאת נוכל להפנות תשומת לב אמיתית לאירוע? תשובה לכך מספקת המשוררת לאה גולדברג. לפני 82 שנים, בדצמבר 1938 פרסמה גולדברג רשימה בשבועון לדברי מחשבה ויצירה "טורים" תחת שם העט בו עשתה שימוש - עדה גרנט, בעקבות קריאת סיפורו הקצר של הסופר האמריקאי תומס וולף "האח הגא – המוות", אותו כתב בימים העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה. אחד מסיפורי המוות שהופיע אצל וולף אליו התייחסה גולדברג ברשימתה היה של פועל בניין שנפל מהפיגומים מהקומה העשירית, אחת מתוך עשרים פועלים שמצאו את מותם באותו בניין: "נפלו אל הרחוב הסואן, ביום שמש, כשהגברת המעודנה עברה במכונית הפאר שלה והאיצה בנהג: "מהר, מהר!". עצביה המעודנים אינם מסוגלים לשהות ליד הכיעור הזה, ששמו: מוות...".

גולדברג הקדישה את הרשימה לתיאור ההתפעלות מהכוח המוסרי שהניע את וולף לכתוב את סיפורו של פועל הבניין שנהרג כאשר מסביב יהום הסהר, ימים בהם מניין הגופות שנערמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה גדול מספור. ובמילותיה: "וכמה רחוקה היא, במידת-מה, מעצם הימים שבהם נכתב הסיפור - שנים מעטות כל כך לאחר המלחמה העולמית! הלוא הנושא הוא מותו של אדם אחד, מותם של אנשים יחידים. קבר אחד, ולא בור שלתוכו מושלכות גוויות אין מספר". גולדברג הטעימה וציינה כי באותה המידה, גם נכון לכתיבת שורותיה שלה עצמה, עניין זה אינו מובן מאליו: "ובימינו אלה? נדמה לנו כי ימינו אלה מושיטים יד לתקופת המלחמה העולמית. איך נבוא לספר על מותו של אדם אחד, על מותו של יחיד, על מוות מקרי של מישהו שנפל מן הפיגומים...איך נבוא לספר על מיתות אלה, והעולם כולו נהפך לקבר האדם האלמוני?".

וגם אנחנו, כיצד נוכל להקדיש זמן למותם של הפועלים, קל וחומר לפציעתם כל אימת שמגפת הקורונה ממשיכה לגבות קורבנות הנספרים במאות ובאלפים מידי יום. ובכלל, מה שווה כתבה אודות התאונות בעבודה בכלל ובענף הבנייה בפרט, לעומת כתבה אודות הסבב הרביעי של הבחירות המתרגש עלינו בתוך שנתיים או בהשוואה להבטחת בחירות נוספת בפרוס מערכת הבחירות, שעתידה להכזיב?

ובכן, ככל שאנו חברה חפצת חיים, אל לנו להתעלם גם מהסיפורים "הקטנים". אל לנו לדחוק אותם לשולי מהדורת החדשות. הפועלים המתים והנפצעים בענף הבנייה אינם צריכים להיוותר כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בשיח הציבורי. סיפורם האישי ראוי לו שישמע, בעיות הבטיחות ראוי להן שתתבררנה. המשימה המוסרית המוטלת על הסופרים כפי שהנכיחה כה יפה לאה גולדברג, לא פוסחת גם על התקשורת. ככל שמשימה זו לא תעלה יפה, נהפוך כולנו לחברה הצורכת את ידיעותיה בדיוק כמו אותה הגברת שנתקלה בפועל שנפל אך האיצה בנהג שיסע מהר לבל תיאלץ להישאר בסביבה. ישנו חשש אמיתי שכישלון במשימה זו יביא לכך שגם אנחנו כחברה, כמו פועלי הבניין, עשויים לקרוס.