חוק חינוך ממלכתי וספר האזרחות

החינוך הממלכתי אמור לפי החוק להעניק שוויון הזדמנויות לכול ילד וילדה אולם הספר לאזרחות הוא דוגמה מביכה כיצד נמנעים מביקורת על השלטון ואף מטייחים את מעשיו הראויים לביקורת, במיוחד בכול הנוגע לאפלייתם לרעה של האזרחים הערבים או באשר לאופן קליטתם של היהודים המזרחיים בראשית שנותיה של המדינה.

במלאת ששים ושלוש שנים לחוק חינוך ממלכתי מתבקש לבחון את ספר האזרחות החדש לאור מטרותיו של החינוך הממלכתי כפי שנקבעו בחוק ותוקנו במהלך השנים. בחינה מקיפה של הספר חורגת ממסגרתה של רשימה זו, ולכן אתמקד באחדות ממגמותיו העיקריות.
אחת ממטרותיו של חוק החינוך הממלכתי היא: "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד ,לערכים דמוקרטיים...".

ספר האזרחות משלם מס שפתיים לזכויות האדם, אך הוא חותר תחת יסודות המבנה החוקתי של ישראל. כך למשל, הוא משווה בין היעדר החוקה בישראל לבין בריטניה, תוך התעלמות מההגנה על זכויות האדם בבריטניה המעוגנת היטב באמנה האירופאית לזכויות האדם עליה חתומה בריטניה הנאכפת על ידי בית דין בינלאומי שפסיקותיו מחייבות אותה. הספר אף חותר תחת מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ותחת העצמאות והא- הפוליטיות של בית המשפט העליון. הכבוד העיקרי שהספר מטפח הוא הכבוד להכרעות הרוב, גם כשהן רומסות את המיעוט או את זכויות האדם. הכבוד אם כן, איננו לזכויות האדם, לחירויות היסוד ולערכים דמוקרטיים אלא לרוב הפוליטי, שבישראל הוא גם רוב אתני.

מטרות אחרות של החוק הן "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית...לפתח יחס של כבוד לתרבותו והשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות בין בני אדם ובין עמים" וכן " להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית... ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל".

הספר, לעומת זאת, מבקש לכונן בישראל דמוקרטיה רפובליקנית (ובלי להתבייש גם מכנה אותה ליברלית) שבה הטוב המשותף הוא טובת העם היהודי כולו. הערבים הישראלים-חמישית מאזרחי המדינה מודרים כליל מן הטוב המשותף של הדמוקרטיה "הרפובליקנית- ליברלית" הזו. במחווה נוגעת ללב מכירים המחברים בזכותם של הערבים לתרבות, אבל רק ביישוביהם שלהם. שומו שמיים- שתיאטרון ערבי או תזמורת ערבית יופיעו ביישוב יהודי, ואולי אף בבית ספר יהודי.

כזאת לא תהיה בישראל- לפי הספר. וכך, לפי הספר, יינתן כבוד לציבור הערבי ולתרבותו, וכך יוכרו הזכויות השוות של כול אזרחי ישראל. כך יתבססו ידיעותיהם של הלומדים ביצירה האנושית לסוגיה. כך יהיו לאוהבי אדם. קשה שלא לחוש שאט נפש, בחילה ממש, נוכח היחס הזה כלפי האזרחים הערבים.

מטרה אחרת של החינוך הממלכתי היא "לחזק את כוח השיפוט והביקורת...", אולם הספר לאזרחות הוא דוגמה מביכה כיצד נמנעים מביקורת על השלטון ואף מטייחים את מעשיו הראויים לביקורת, במיוחד בכול הנוגע לאפלייתם לרעה של האזרחים הערבים או באשר לאופן קליטתם של היהודים המזרחיים בראשית שנותיה של המדינה.

החינוך הממלכתי אמור לפי החוק להעניק שוויון הזדמנויות לכול ילד וילדה- עצוב לראות כיצד הספר מגמד את הערך של שוויון הזדמנויות ונמנע מלהזכיר את חוסר השוויון הנוהג בישראל בתחום זה גופו הלכה למעשה, בחלוקה בין מרכז לפריפריה ובין הציבורים השונים.
הוא אמור גם "לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית,... וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל", אך אין בספר מה שיכול להצית בלומדיו את הרצון למעורבות כזו ואת האמונה בכוחם של האזרחיות והאזרחים להשפיע ולשנות.

מטרה נוספת של החינוך הממלכתי היא לפתח יחס של כבוד לשמירת החוק. בא ספר האזרחות ומפגין, כפי שהודגם כאן, חריצת לשון לחוק החינוך הממלכתי.

מה לנו חוק חינוך ממלכתי? יגידו האחראים לספר, שהרי הוא פרי ידיה של האליטה הישנה וביטוי לערכיה הישנים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ערכים שהיו משותפים בעבר לשמאל ולימין הישראליים. ספר האזרחות הוא פרי ידיה של אליטה חדשה, לאומנית-דתית, שדגלה - רפובליקה יהודית אנטי ליברלית, בשירות מפעל ההתנחלויות ,נישול הפלשתינים מאדמותיהם ושלילת זכותם להגדרה עצמית. משום מה סבורה האליטה החדשה שבידיה לכפות דעתה זו על כלל הלומדים בחינוך הממלכתי. בכך היא מציבה אתגר מן המעלה הראשונה לדמוקרטיה הישראלית: האם יסכימו לכך הלומדות והלומדים, המחנכות והמחנכים, ההורים, האזרחיות והאזרחים?