אחים למסע משותף

אנחנו משוחחים את עצמנו לדעת במונולוגים ללא דיאלוגים, בטיעונים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, בפרצופים פעורי פה ונעדרי אוזניים. מחליקים מטה במדרון שסופו חורבן.

תשעה באב, יום הזיכרון לחורבן בית המקדש, עוסק לא רק במה שהיה אלא גם במה שהווה, כאן ועכשיו. סיבת החורבן - שנאת חינם - רוחשת בתוכנו גם היום, לבושה במחלצות חדשות. קוראים לה בשם מכובס: מלחמת תרבות.

המחלוקת היהודית היא מן המפורסמות. כך, למשל, הטקסט היסודי בארון הספרים היהודי, התלמוד, עניינו היחיד הוא מאות אלפי מחלוקות בין חכמים בנוגע להתנהגות הראויה באינספור עניינים שמהם  מורכבים חיי אנוש. לא תמצאו שם הסכמות כלשהן על שום נושא; רק מחלוקות. המחלוקת היא זרם עומק בהוויה היהודית לדורותיה.

המחלוקת, כשלעצמה, עשויה להיות עושר השמור לבעליו לטובתו. אם היא "לשם שמים" – לשם בירור ענייני של הראוי – אין מהלך טוב ממנה לפיתוח המחשבה, לחידוד הבנת המציאות, ליצירת סערה במים עומדים ולאתגור מוסכמות. חכמי התלמוד השתמשו במחלוקת בדיוק למטרות אלו, ועלתה בידם.

אבל המחלוקת עלולה להתגלות גם כחרב פיפיות אם נעשה בה שימוש כוחני, "שלא לשם שמים", להכרעת הזולת. או אז פונים לתיוג האחר כבלתי ראוי, לערעור האחווה והסולידריות ההדדית וכתוצאה מכך מחליקים מטה במדרון החלקלק שסופו "שנאת חינם" וחורבן.

עם הקמת מדינת ישראל ציפו רבים ממנהיגיה כי היא תביא להכרעה במחלוקת הגדולה בדבר הזהות היהודית. הם האמינו שקיבוץ הגלויות אל טריטוריה אחת, בה ייהנו היהודים מהגמוניה תרבותית ופוליטית, יגבש את החברה המתהווה ויאפשר פיתוח סמלים ומיתוסים מלכדים. המציאות, כמובן, שונה בתכלית. גם אם בדורות ראשונים התנהלנו כדמוקרטיה הסדרית, שחבריה מבקשים את הקונצנזוס במטרה לקדם מטרות לאומיות, בעשורים האחרונים אנחנו מאופיינים כדמוקרטיה משברית, המתנהלת מתוך מחלוקת כוחנית כרונית בין כוחות מרכזיים, המבקשים להשיג שליטה על סדר היום הלאומי.

אכן, תחת שהמדינה תשמש מוקד לפעולה משותפת של יהודים, היא הפכה להיות המרחב הציבורי שמכונן את זירת המאבק בדור הזה. השיתוף הרוחני בין יהודים, שהיה ברור מאליו במשך רוב רובה של תקופת הגלות, פג בזמן הווה. גם ההתעוררות הלאומית המודרנית, שהיא ביטוי למאמץ להקים מוקד חדש שיקיים את הקולקטיב בתנאים של קיטוב דתי ותרבות, נתונה בוויכוח מר.

במלחמת התרבות הישראלית השיחה מתנודדת בין מאשימים למאשימים שמנגד, בין צודקים לצודקים שמנגד. השבטים השונים היו יכולים ליצור שמיכת טלאים מרשימה לו היו חיים זה מול זה, אך בפועל הם חיים זה נגד זה, והשמיכה נפרמת. בכל רגע נתון אנחנו משוחחים את עצמנו לדעת בריבוי מונולוגים ללא דיאלוגים; בטיעונים מקבילים שלעולם לא יפגשו; בפרצופים פעורי פה ונעדרי אזנים. אנו קרובים, יש להודות בצער, לשנאת חינם.

המקורות מזהירים: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"; קרי, על שום שהמתווכחים חתרו להכרעה גיליוטינית – על פי דין - ללא אמפתיה לזולת. התרגום לשפה עכשווית מצוי אצל המשורר, הירושלמי גם הוא, יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב".

לא, אין לוותר על המחלוקת. השאלות הגדולות סביב "ברית הייעוד" שלנו – החזון הראוי לחברה הישראלית - דורשות בירור ואין עליהן הסכמה. אבל עלינו לנהל את המחלוקת מתוך הבנה שיש לנו "ברית גורל", שאנו אחים למסע משותף.  

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות".