לא כדאי לפתח ציפיות מוועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת הצוללות

ההצעה למנות ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת הצוללות, מעידה בעיקר על חוסר הבקיאות של הח"כים והציבור באשר להליכי הקמתה וסמכויותיה. אם היו מכירים את הסמכויות שבידיה, וגם את אלה שאינן - לא היו תולים בה את יהבם

Flash 90

התקרית השערורייתית שבה בוטלה הצבעה שנערכה במליאת הכנסת, על ההצעה להקים ועדה לחקר פרשת הצוללות הייתה מיותרת, לא רק משום שהיוותה נקודת שפל ברמיסת כללי המשחק הדמוקרטיים, אלא בעיקר משום שחשפה עד כמה לא מודעים חברי הכנסת והציבור להליכי ההקמה של ועדת חקירה פרלמנטרית, לסמכויותיה ולהיסטוריה של ועדות מעין אלה בעבר.

נתחיל בהליך. ההצבעה במליאה לא בהכרח הייתה מובילה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בסופו של דבר. לפי תקנון הכנסת, כדי להקים ועדה שכזו נדרש הליך תלת-שלבי: בשלב הראשון, ח"כ או קבוצת ח"כים מגישים הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית והיא נידונה במליאה, כפי שהתרחש בשבוע שעבר. בתום הדיון, מחליטה הכנסת אם להעביר את ההצעה לוועדת הכנסת או להסירה מסדר היום. בשלב השני, ועדת הכנסת מחליטה בתוך שלושים ימים האם להקים ועדה זו, אך היא יכולה גם להמליץ למליאת הכנסת להסיר את הנושא מסדר היום. רק בשלב השלישי ועדת הכנסת מניחה על שולחן הכנסת את הצעתה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית או להסיר את ההצעה מסדר היום, ובתום הדיון נערכת הצבעה במליאה.

כלומר, אפשר היה להימנע מהמחזה המביש של ביטול הצבעה בעוד שתי תחנות בדרך - בוועדת הכנסת, הנמצאת בראשות יו"ר מהקואליציה ושיש בה רוב לקואליציה, ובהצבעה הנוספת במליאה. ואכן, קרה בעבר שההצעה להקים ועדת חקירה אושרה במליאה ולאחר מכן נדחתה. לדוגמה, כך היה, וטוב שהיה, סביב הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר ארגוני זכויות אדם.

ענין אחר הוא התקווה שתולים בוועדת חקירה פרלמנטרית. מדובר למעשה בוועדה פוליטית, שהרכב הכוחות בה זהה לזה של ועדות קבועות של הכנסת, ובהתאם לייצוג בכנסת, המקנה רוב לקואליציה. זאת, מבלי לדבר על כך שיכול לעמוד בראשה גם יושב ראש מהקואליציה. בנוסף, לוועדה סמכויות כשל ועדה קבועה של הכנסת ללא סמכויות חקירה מיוחדות. אמנם הוועדה רשאית לחייב גורמים ממשלתיים להופיע בפניה, אבל השר הממונה יכול להופיע במקומם בוועדה. וכן, זהו לא מקרה תיאורטי: ועדת החקירה הפרלמנטרית לאירועי עמונה (2006) ניצבה חסרת אונים, משום שהשרים הממונים דאז, השר לביטחון פנים גדעון עזרא ושר הביטחון שאול מופז, הודיעו כי יאסרו על הכפופים להם להופיע בפניה ועל כוונתם להופיע במקום המוזמנים. כך הממשלה יכולה לרוקן מתוכן את מאמצי החקירה של הוועדה.

אם לא די בכך, ועדת חקירה פועלת רק בעת כהונת הכנסת במהלכה הוקמה. באקלים הפוליטי השברירי שלפנינו, אם הכנסת תפוזר עקב הקדמת הבחירות, עבודת הוועדה תרד לטמיון, שכן היא אינה ממשיכה אוטומטית בעבודתה עם היבחרה של כנסת חדשה. עובדה חשובה נוספת היא שההיסטוריה של ועדות חקירה פרלמנטריות בישראל מלמדת שפעמים רבות הוועדה לא מגישה דוח, ובמקרים מסוימים אף לא מתכנסת. ובכל מקרה, דוחות הוועדה הם לרוב אות מתה, למעט מספר נושאים בודדים שבהם ועדות החקירה הפרלמנטריות העלו את המודעות הציבורית, קידמו מדיניות ארוכת טווח וניהלו מעקב אחר מימוש ההמלצות, כמו הוועדה לנושא הסחר בנשים. זאת ועוד, כאשר הנושא שבו עוסקת הוועדה איננו מצוי בקונצנזוס לאומי, סיכוייה להותיר חותם פוחתים משמעותית.    

כך שלא זאת בלבד שאין לתלות תקוות בוועדת חקירה פרלמנטרית, אלא שהעברת נושא לחקירתה עשויה למסמס ואף לקבור אותו. אם הייתה מוקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, הייתה אשליה של ניצחון פוליטי, אך לאמיתו של דבר הפסד מנקודת המבט של בירור העובדות ושמירה על האינטרס הציבורי. ועדת חקירה פרלמנטרית העוסקת בנושא המצוי בלב מחלוקת פוליטית וציבורית נתונה תחת שבטה של הפוליטיקה הקואליציונית ולא תחת שבטה של האמת.

באופן עקרוני, הגוף המתאים לבחינת פרשת הצוללות הוא מבקר המדינה, שיוכל לבחון אם היו כשלים בתהליכי קבלת ההחלטות, ומחויב במקרה שיתעוררו חשדות לפלילים להעביר את הממצאים לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה. אולם לנוכח דוחות מבקר המדינה האחרונים, שהיו פושרים יחסית מבחינת נימת הביקורתיות, ספק אם זהו הגוף המתאים. אולם דוח המבקר יכול להוביל להחלטה של הוועדה לביקורת המדינה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר מעמיק ועצמאי של הפרשה.

פורסם לראשונה בדה מרקר.