הבנים ילמדו, הבנות יישארו בבית

בעיצומה של מגיפה משתוללת ובשיאו של סגר החונק את הציבור כולו, המתווה המסתמן ללימודים במגזר החרדי, לפיו הבנים יחזרו ללמוד בקבוצות קטנות תוך שימוש בכיתות הפנויות של התלמידות שתשארנה בבית, פועל נגד עקרונות יסוד דמוקרטיים וקבלת תפיסת אופל של דיכוי על בסיס מגדרי

Flash 90

כמו אותו קש בודד שהכריע את הגמל, כך התקבלה הידיעה של העיתונאי עקיבא ווייס על המתווה המסתמן ללימודים במגזר החרדי, ולפיו הבנים יחזרו ללמוד בקבוצות קטנות תוך שימוש בכיתות הפנויות של התלמידות שתשארנה בבית. דיווח רודף דיווח, תמונה רודפת תמונה, והזהירות בהכללת ציבור שלם מפנה מקומה לזעם על חוסר הסולידריות מצד אותו ציבור, ויותר מכך על מה שנראה כמו התרפסות רבתי של הממשלה בפני מי שהעלו לדרגת אומנות את אסטרטגיית "אם אינך יכול להילחם בהם - הצטרף אליהם", או לפחות הכשר אותם.

מה שהתחיל ב"אי אפשר לגייס אלפי חרדים בכוח", ועבר ל"אי אפשר לגרום להם להישמע להוראות המשטרה בכוח", עושה כעת בבטחה את דרכו לעבר "אי אפשר לצפות מהם לציית לשום דבר בכוח". די היה לשמוע את דבר התורה הרך שיצא מפי ראש הממשלה בנאום הפתיחה, בו פנה למנהיגי הציבור החרדי והזכיר להם שתורתנו תורת חיים היא. ואף מילה על אכיפה בלתי מתפשרת.

ובכל זאת, גם במציאות שבה שום דבר אינו בלתי אפשרי, ואין החלטה שלגביה אפשר להיות בטוחים ש"אין מצב שתעבור", משהו בהבנה שמישהו העז להעלות את המתווה האמור לדיון, הפך גם את הבטן שכבר נדמה הפכה חסינה. וקשה להחליט מה יותר מקומם ביחס לידיעה הכמעט בלתי נתפסת הזאת.

אפשר להתחיל מהבסיס - מהעובדה שבעיצומה של מגיפה משתוללת, ובשיאו של סגר החונק את הציבור כולו, מדינה דמוקרטית מתכננת לאפשר או אפילו רק דנה באפשרות של פתיחת מערכת חינוך לקבוצה אחת באוכלוסיה בלבד. זאת ללא שום הגיון אפידימיולוגי ובניגוד גמור לתמונת ההדבקה על פי מגזרים, שגם ללא התמחות בקטיעת שרשראות הדבקה, מבין כל בר דעת שאין בעולם רמזור שלפיו המגזר החרדי הוא המגזר הראשון שניתן להחיל עליו הקלות מסוג זה.

אך מה שמרתיח את הדם במיוחד במתווה הנדון, הוא לא רק נכונותה של המדינה להפלות בין מגזרים מתוך מה שאין דרך אחת להבין אותו מלבד כניעה ללחצים פוליטיים, אלא נכונותה של אותה מדינה לעשות זאת תוך רמיסה גסה של עקרונות יסוד דמוקרטיים וקבלת תפיסת אופל של דיכוי על בסיס מגדרי. אישור תכנית לפיה בנים ישלחו ללמוד באמצעות השארת הבנות בבית, היא יישור קו עם מדיניות פטריארכלית ומדירה, הנראית כמו שייכת למאה שעברה. אלף מילים על רב-תרבותיות ואוטונומיה קהילתית לא ישנו את העובדה הפשוטה שמדינת ישראל מוכנה להקריב, או לשקול להקריב, את אחרוני ערכיה על מזבח הישרדות בזוי.

לבסוף, כדאי גם לומר מילה על האופן שבו רבים הגיבו לידיעה כאל לא יותר מעוד צעד במדיניות שהשתרשה. כמעט לעג למי שייחס לה חציית קו אדום. העובדה שעבור רבים החלטה שערורייתית כל כך, המהווה אפליה בין מגזרים ואפליה בוטה נגד נשים, מתקבלת כמעט בשלוות נפש של מי שראו כבר הכל, היא אולי זו שצריכה להדליק את נורת האזהרה הבוהקת ביותר.

כך נראה דיכוי - כשהדם כבר לא מורתח משום דבר, והנפש אינה זועקת נוכח שום עיוות צדק. הכל עובר בחסות העייפות וההרגל. אבל אם לא נתעשת מהר, שום תכנית יציאה לא תעזור. האור ברמזור יישאר אדום. יהיו מי שלא יתנו לכך לשנות וימשיכו לנסוע, אבל רובנו עלולים למצוא את עצמנו מחכים שיתחלף, בלי לזכור שהוא פשוט מקולקל.

פורסם לראשונה בהארץ.