אמריקה בוחרת

כיצד עובדת שיטת הבחירות האמריקאית, מהם אלקטורים ואיך נבחר הנשיא? כל מה שרציתם לדעת על הבחירות הקרבות בארצות הברית

Shutterstock

על אף שמרבית הסקרים מנבאים נכון לשעה זו יתרון ברור למועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן, צריך להתייחס אליהם בזהירות. ראשית, כיוון שרק לפני ארבע שנים חזו הסקרים באותה נקודת זמן במירוץ ניצחון להילארי קלינטון והסוף – ידוע. באחת התוצאות המפתיעות ביותר הצליח דונלד טראמפ להיבחר לנשיאות. שנית, בגלל ששיטת הבחירות הייחודית לבחירת הנשיא יכולה להביא למצב בו אפילו אם ביידן יקבל מספר גדול בהרבה של קולות, טראמפ עדיין עשוי לזכות ביותר אלקטורים ולהיבחר לנשיאות. ההסבר בשורות הבאות.

שיטת האלקטורים

בניגוד למקובל בדמוקרטיות מודרניות בהן נהוגות בחירות ישירות, נשיאי ארצות הברית נבחרים בבחירות עקיפות על-ידי גוף בן 538 נציגים אשר נקרא קולג' אלקטורלי (electoral college). לכל אחת מ-50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית מוקצה מספר אלקטורים על-פי מפתח השקול למספר המחוקקים שלה בשני בתי הקונגרס. כך, מצד אחד מובטח ייצוג מינימלי לכל אחת מחמישים המדינות (לפי העיקרון שמכתיב את הייצוג בסנאט - שני סנאטורים לכל מדינה) ומצד שני נלקח בחשבון גודל האוכלוסייה של כל מדינה (לפי העיקרון שמכתיב את הייצוג בבית הנבחרים). לדוגמא, למדינת קליפורניה מוקצים כיום 55 אלקטורים השקולים ל-2 הסנאטורים שלה ול-53 חברי בית הנבחרים שלה. למדינות ניו-יורק ופלורידה מוקצים 29 אלקטורים השקולים ל-2 הסנאטורים ול-27 חברי בית הנבחרים של כל אחת מהן. לעומת זאת, למדינה מעוטת אוכלוסייה כגון אלסקה מוקצים 3 אלקטורים בלבד השקולים ל-2 הסנאטורים שלה ולחבר היחיד שלה בבית הנבחרים.למחוז קולומביה בו שוכנת הבירה וושינגטון (ואינו מיוצג בקונגרס) מוקצים 3 אלקטורים.

שיטת האלקטורים הייחודית צמחה בתור פשרה: חלק מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית תמכו בבחירתו של הנשיא בידי הקונגרס בעוד שאחרים טענו כי עליו להיבחר באופן ישיר על-ידי ציבור הבוחרים. השיטה שנבחרה הייתה בגדר איזון בין שתי השקפות העולם הללו – היא אמנם העניקה לאזרחים השפעה ניכרת על בחירת הנשיא, אך תיווכה אותה באמצעות חֶבֶר אלקטורים שהאליטה הפוליטית של סוף המאה ה-18 ראתה בתור מנגנון תיקון, למקרים בהם העם הצביע בצורה "רעה".

By Original: Cg-realmsDerivative work: Ali Zifan - USCB, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25123395

כאמור, בסך הכל יש כיום 538 אלקטורים והאופן בו יצביעו – כלומר באיזה מועמד לנשיאות הם יתמכו – מוכתב מהתוצאות בכל מדינה ומדינה. למרות שבחלק מהמדינות האלקטורים אינם מחוייבים באופן רשמי להצביע בהתאם להכרעת הבוחרים במדינתם, זה הנוהג המחייב. מקרים בהם אלקטור הצביע בניגוד להכרעת הבוחרים הם נדירים וגם כאשר התרחשו, מעולם לא היטו את הכף באופן ששינה את זהות הנשיא הנבחר. בפועל, אם כך, האלקטורים הם רק "שליחים" ואין להם שיקול דעת של ממש.

מי מנצח בכל מדינה?

העקרון העומד בשיטת הבחירות לנשיאות הוא עקרון רובי הידוע בכינוי "המנצח לוקח הכל" (winner takes all). על-פי העיקרון הזה, המועמד שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר מקרב המצביעים במדינה מסויימת "לוקח את כל הקופה". כלומר - זוכה בתמיכת כל האלקטורים של אותה המדינה.בשתי מדינות בלבד (מיין ונברסקה) נהוגה שיטה מעט שונה ויכול להיות מצב בו האלקטורים שלהן יתחלקו בין יותר ממועמד אחד. המועמד לא צריך בהכרח לגרוף רוב מוחלט של קולות המצביעים (מעל 50%), וגם להפרש אין כל משמעות. כך, למשל, ביידן עשוי להביס את טראמפ במדינת ניו-יורק ברוב של 70% מול 30% ובפלורידה ברוב זעום של 51% מול 49% אולם התוצאה המעשית תהיה זהה בשתי המדינות: כל 29 האלקטורים משתי המדינות יתמכו בביידן.

השיטה הייחודית גורמת לכך שזהות המנצח לא נקבעת על-ידי מספר הקולות הכולל שקיבל כל מועמד ברחבי ארצות הברית (מה שהאמריקאים מכנים popular vote) אלא על-ידי כמה אלקטורים הוא צבר. מהבחינה הזו מספר הקסם הוא 270 – מועמד שהצליח לגרוף 270 אלקטורים (50% + 1 מתוך 538) הוא המנצח. כמעט תמיד המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר הצליח לגרוף גם את מספר האלקטורים המספק ולהיבחר לנשיאות. בבחירות 2008, למשל, הצליח אובמה לזכות בכ-53% מהקולות וב-365 אלקטורים. בבחירות 2004 זכה ג'ורג' וו. בוש בכ-51% מהקולות וב-286 אלקטורים.

אולם, קורה והמועמד שזכה במספר הקולות הגדול יותר, דווקא הפסיד בבחירות כיוון שקיבל מספר אלקטורים נמוך יותר. מצב כזה הוא נדיר. שלושה מקרים כאלה התרחשו במאה ה-19 ושניים נוספים התרחשו מאז ראשית המאה ה-21. בשנת 2000 קיבל אל גור, מועמד הדמוקרטים, כחצי מיליון קולות יותר מג'ורג' וו. בוש (רפובליקנים) ולמרות זאת בוש הצליח לזכות ביותר אלקטורים ועל כן נבחר לנשיאוּת. וכמובן, בבחירות 2016, למרות שקלינטון קיבלה כ-3 מיליון קולות יותר מטראמפ, דווקא הוא זה שנבחר לנשיא כיוון שגבר עליה במספר האלקטורים.

ביקורות על שיטת הבחירות

שיטת הבחירות לנשיאות ארצות הברית היא בין ההליכים הוותיקים והיציבים ביותר בעולם הדמוקרטי. לזכותה יאמר שהיא שירתה היטב את האומה האמריקאית לאורך קרוב ל-250 שנים. היא גם מתבססת על איזון בין עקרון הרוב והבטחת "קול" גם למדינות מעוטות האוכלוסייה. אלא שכפי שראינו, השיטה גם עלולה לייצר תוצאות שנויות במחלוקת שמעוותות את רצון הבוחר ומקטינות את הלגיטימיות הציבורית שלה. כך קרה בבחירות של 2000 כאשר אל גור קיבל יותר קולות אך הפסיד את הנשיאוּת לבּוש, אחרי הליך ממושך ומעורר מחלוקת של ספירה חוזרת במדינת פלורידה. וכך קרה ביתר שאת בבחירות 2016. בעיני רבים, העובדה שקלינטון קיבלה 3 מיליון קולות יותר מטראמפ אך דווקא האחרון הוא זה ש"ניצח", היא בלתי נסבלת מבחינה דמוקרטית.

ביקורת נוספת כלפי השיטה מדגישה את השפעתה על תשומת הלב שהמועמדים מקדישים בקמפיין למדינות שונות. המבנה החברתי-דמוגרפי של ארצות הברית מביא לכך שמדינות רבות נחשבות ל"בטוחות". למשל – אלבמה, אוקלהומה ואיידהו – הן מדינות שמרניות מובהקות בהן מועמדי המפלגה הרפובליקנית נהנה מרוב גדול וברור (ראו שלוש השורות הראשונות בלוח 2). לעומת זאת, מרילנד, מסצ'וסטס וניו יורק הן מדינות ליברליות מובהקות בהן מועמדי המפלגה הדמוקרטית "מנצחים בהליכה" (שלוש השורות המרכזיות). על-כן, המועמדים כמעט ולא מפנים תשומת לב למדינות אלה בקמפיין הבחירות שלהם ובמקום זאת הם מנתבים את כל המשאבים שלהם לקבוצה קטנה יחסית של מדינות בהן מאזן הכוחות הוא שקול – מה שהאמריקאים מכנים battleground states. מדינות אלה, כמו פלורידה, אוהיו ופנסילבניה (שלוש השורות התחתונות) זוכות לתשומת הלב כיוון שהן נתפסות – בצדק לפי ההיגיון של השיטה – כמכריעות בעניין הניצחון בבחירות. בעיני אזרחים רבים, מצב זה נתפס כלא הוגן ולא צודק.

לא מפתיע, אם כן, שהשיטה מושכת אליה לעיתים קרובות ביקורות חריפות. מספר סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על רוב מוצק שתומך בביטול שיטת האלקטורים והחלפתה בשיטה ישירה שבמסגרתה תיקבע זהות המנצח באופן ישיר על-פי קולות הבוחרים (popular vote). לחלופין, יש המציעים להשאיר את האלקטורים אך לחלק אותם בכל מדינה ומדינה באופן יחסי. כך, למשל, אם ביידן יזכה במדינת אילינוי ב-60% מהקולות וטראמפ ב-40%, אזי 12 מ-20 האלקטורים של המדינה יתמכו בביידן ו-8 בטראמפ. לפי השיטה הנוכחית, כאמור, ביידן עתיד לגרוף את כל 20 האלקטורים.

עם זאת, כפי שקורה לאחרונה בארה"ב לגבי נושאים רבים, גם העמדות בזכות או בגנות הקולג' האלקטורלי הופכים להיות יותר ויותר על-פי פסים מפלגתיים. סקר משנת 2018 מצא שבקרב מצביעים דמוקרטים 75% תמכו בביטול הקולג' האלקטורלי ומעבר לשיטה ישירה, בעוד שבקרב מצביעים רפובליקנים רק 32% תמכו בכך.בסך הכל תמכו בביטול שיטת הקולג' האלקטורלי 55% מהנשאלים, בעוד ש-41% התנגדו לביטול. לעובדה שבשני העשורים האחרונים נבחרו שני נשיאים רפובליקנים  למרות שקיבלו מספר קולות נמוך יותר (בוש ב-2000 וטראמפ ב-2016) יש, כמובן, משקל גדול בהסבר מדוע מרבית הרפובליקנים תומכים בשימור השיטה.

על אף הרוב הקיים בציבור לביטול הקולג' האלקטורלי, ולמרות ארגונים אזרחיים הפועלים למען הרעיון, ההיתכנות לרפורמה אלקטורלית כזו נמוכה מאוד, נוכח החסמים הגבוהים לשינויים חוקתיים בארצות הברית. לפחות לעתיד הנראה לעין, תמשיך שיטת הקולג' האלקטורלי לשמש לבחירת נשיאי ארצות הברית.