שבריריותה של הדמוקרטיה הליברלית
בין אם מדובר בפולין, הונגריה, ארצות הברית, רוסיה או ישראל- המדריך להרס הדמוקרטיה מאומץ בווריאציות שונות, אך רשימת הצעדים נותרת זהה
Flash 90
הפילוסוף הראשון שתיאר את הידרדרות הדמוקרטיה לשלטון יחיד היה אפלטון, שקבע נחרצות בספר השמיני של הפוליטיאה ש"מוצאו של השלטון הרודני אינו אלא ממשטר דימוקראטי". מתיאורו של אפלטון אפשר ללמוד שני דברים חשובים: האחד, זרעי ההרס של הדמוקרטיה טמונים בה עצמה. הדמוקרטיה אינה זקוקה לאויבים מבחוץ, שכן היא אויבת עצמה מבית. והשני, קיים קשר הדוק בין היחיד, החברה והסדר הפוליטי. עולמו הפנימי של היחיד וההתנהלות בספירה הפרטית מעצבים במידה רבה את הסדר הפוליטי כמו גם מעוצבים על ידו.
בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מחקרים שמנתחים את האנטומיה של השתלטות פופוליזם אנטי-דמוקרטי על הדמוקרטיה. מתיאורים אלה מסתבר עד כמה היא שברירית, וכיצד ניתן בקלות יחסית לרוקן אותה מתוכן, כך שתהפוך לדמוקרטיה חלולה. לכאורה, המשטר נראה דמוקרטי, בעיקר מבחינה פרוצדורלית - מתקיימות בה בחירות חופשיות, ונשמר בה עקרון הרוב - אך היא חסרה את ההיבטים המהותיים של דמוקרטיה- ההגנה על זכויות אדם ואזרח, הגבלות על ריכוז הכוח ואיזונים ובלמים בין הרשויות, ושמירה על זכויותיהם של מיעוטים. חוקרים כמו יאשה מונק מכנים זאת דמוקרטיה אי-ליברלית, אולם, מדובר באוקסימורון, משום שמשטר מעין זה חותר תחת אושיות הדמוקרטיה.
כפי שמציינים זיבלאט ולויצקי בספרם "How Democracy Die ", דמוקרטיות כיום מתות, אבל זה לא קורה בהפיכות צבאיות באישון לילה, אלא לאור יום ועל ידי מנהיגים שנבחרים בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. המדרון החלקלק שאפלטון תיאר מדמוקרטיה למשטר רודני מתחיל היום בקלפיות, וממשיך ברפורמות חוקיות ובמדיניות הזוכות לתמיכת הרוב, ואף על פי כן, הן חותרות תחת עקרונות ומוסדות הדמוקרטיה.
המעניין הוא שאין זה משנה אם המחקרים עוסקים בנעשה בפולין, הונגריה, ארה"ב, רוסיה, טורקיה או ישראל – ספר ההוראות המונח על שולחנם של המנהיגים הוא אותו אחד. מתוך רשימת העצות של הספר לפופוליסט המבקש להרוס את הדמוקרטיה יש כאלה שנעשה בהן שימוש במדינה זו ולא באחרת, אבל באופן כללי רשימת הצעדים דומה. זאת על אף שהן שונות מבחינת ההיסטוריה הפוליטית שלהן (חלקן דמוקרטיות ותיקות דוגמת ארה"ב, וחלקן צעירות כמו פולין והונגריה), חלקן חברות שסועות עם מיעוטים אתניים (טורקיה, ישראל) וחלקן הומוגניות (פולין) , חלקן נשיאותיות וחלקן פרלמנטריות.
איך להרוס דמוקרטיה בעשרה צעדים?
פרק ראשון: החברה
- מצא לך "אחר", עם עדיפות לאויב מבית. גרום לאנשים להאמין שה"אחר" מאיים על קיומם, זהותם וערכיהם. הדר את האחר, שלול את הלגיטימיות שלו ועשה לו דמוניזציה. הפוך את הקסנופוביה למחלה הלאומית (מיעוט לאומי הוא 'המועמד הטוב ביותר', גם מהגרים).
- קטב את החברה, קדם תמונת עולם דיכוטומית, אנחנו מול הם, הטובים נגד הרעים. ככל שיהיו יותר קונפליקטים פנימיים, ככל שתשסה ותשסע – תתחזק. הקצנה של השיח והפיכת היריבות הפוליטית הלגיטימית לאויבות ודה לגיטימציה של מחנה האויב ("הסמולנים") הם מתכון להתחזקותך בקלפי. כפי שהראה מדען המדינה ג'יובאני סארטוריפוליטיקה צנטריפוגלית שמקצינה מתחים אידיאולוגיים ואתניים אמנם מביאה עמה הצלחה אלקטורלית למפלגות הקיצוניות ולמנהיגים המשסים, אך עלולה לקרוע את הדמוקרטיה לגזרים. החוקרת ננסי ברמיאו מראה על בסיס ניתוח מקרי דמוקרטיות שקרסו, שקיטוב קיצוני הוא סיבת המוות העיקרית של הדמוקרטיה.
- הצג עמדה אנטי-אליטיסטית – הצג עצמך כנציגו של העם האותנטי, הפשוט, האמיתי, הטבעי מול האליטה המתנשאת והמנוכרת. קח דוגמא מהניסוח של נתניהו בפתיחת משפטו כאשר הוא "מחמם" את הציבור הנאמן כנגד האליטה, שלטענתו, מזלזלת בציבור:
"אבל אזרחי ישראל, אתם הרבה יותר חכמים ממה שהחבורה הזאת [השמאל, עיתוני השמאל, המשטרה והפרקליטות] חושבת עליכם, עלינו."
פרק שני: מוסדות ועקרונות דמוקרטיים
- שבש את האיזונים והבלמים בין המוסדות וחתור תחת הלגיטימיות של המוסדות שעלולים לעמוד בדרכך במשימת ריכוז הכוח בידיך, ו/או שמגנים על זכויותיו של האחר.
בית המשפט: הצג אותו כמוסד לא ייצוגי, לא יעיל, הפוך אותו תלוי ברשות המבצעת, למשל באמצעות שינוי תהליכי מינוי השופטים.
פרלמנט: השתמש ברוב הפרלמנטרי כדי להפוך את הפרלמנט לחותמת גומי ליוזמות האנטי-דמוקרטיות שלך. רוב פרלמנטרי יכול לדמקרט כל חוק, בפרט, אם במקביל תחליש את כוחה של הרשות השופטת לביקורת שיפוטית על חקיקה של הפרלמנט.
מפלגות אחרות: השתמש בהן כדי לקבל לגיטימציה למנהיגותך (כפי שנתניהו עשה עם כחול-לבן), או התקף והשתק אותן תוך שימוש ברוב הפרלמנטרי שלך. הצג אותן כאיום על המדינה. גרום להן לאמץ את האג'נדה שלך, למשל הצג מדיניות נוקשה נגד מהגרים והן כבר ישברו לכיוונה, או נגד המיעוט האתני והן כבר יאמצו אותה כדי להראות פטריוטיות.
השירות הציבורי: זלזל בפרופסיונאליזם, הטל ספק במקצועיות של השירות הציבורי, והמוסדות הציבוריים כמו מוסדות אכיפת החוק. בזה את בעלי התפקידים כדי להוכיח שהכל אישי ופוליטי. הפוך יותר ויותר משרות למינויים פוליטיים, ואת הדרג המקצועי לבובות.
גם כאן נתניהו הוא דוגמה לתלמיד מצטיין אשר מייחס לפקידים בכירים (מפכ"ל המשטרה, היועץ המשפטי, פרקליט המדינה) רדיפה אישית נגדו ומשתמש כנגדם בביטויי גנאי דווקא על בסיס השורש ט.ה.ר – כך בנאומו בפתיחת משפטו הוא אומר: "שמעתי אתמול את (רוני) אלשיך, הוא הטיף בצדקנות על טוהר מידות". ובהמשך, "איך אמר שי ניצן הטהרן..". הטוהר והיושרה של אנשי המקצוע, שאת חלקם הוא עצמו מינה, הופכים אצל נתניהו לגנאי.
זכור, על מנת לשמור על מראית עין דמוקרטית אל תהרוס את המוסדות, אלא השתמש בהם כנשק נגד הדמוקרטיה עצמה. דחוק אותם לפינה כך שיאלצו לאשר חקיקה, מדיניות והתנהלות לא דמוקרטית. קח דוגמא מנתניהו שהצליח לקבל חותמת כשרות לכהונתו כראש ממשלה מבית המשפט העליון.
- הכרעת הרוב ושלטון החוק - דבוק בעקרון הפרוצדורלי של הכרעת הרוב. הכשר כל יוזמה אנטי דמוקרטית באמצעות עריצות הרוב. באשר לחוק – שנה אותו אם תוכל (הארך את תקופת כהונתך כמו פוטין, החלף את החוקה כמו אורבן) ואם לא תוכל, דבוק בו באופן מילולי ונצל את פרצותיו לטובתך. חוקים בכלל ובמדינה דמוקרטית בפרט אינם מסוגלים לדמיין את כל התסריטים האפשריים, פרש את הלקונות בחוק לטובתך וכנגד רוח החוק. למשל, דבוק בכיסאך כראש ממשלה, גם אם מוגש נגדך כתב אישום, כי החוק אינו אוסר זאת. החוק אינו מחייב דוגמא אישית, נטילת אחריות ציבורית או נקיפות מצפון.
פרק שלישי: מוסדות "הרוח החופשית"
- התקף, שתק או אלף את הגורמים המגלמים את הרוח החופשית של הדמוקרטיה וחופש הביטוי, המחשבה והמצפון:
התקשורת: שלוט בה אם תוכל (או מוטב, היה בעליה כמו ברלוסקוני), הגבל אותה (נסה למשל לחבל בהקמת תאגיד השידור הציבורי), נצל את כוחך ומשאביך להשיג "סיקור אוהד", ואם כל זה לא מצליח – תקוף את התקשורת כדוברת של "הרעים". השתמש במדיה החברתית בגלוי, ואפילו עדיף בסתר, כדי לקדם את אחיזתך (כפי שפוטין עושה זאת, גם ביחס להתערבות במדינות זרות).
ארגוני החברה האזרחית: הצג אותם כמגיניו של "האחר", כחותרים תחת קיומה של המדינה, הגבל את פעילותם ומקורות המימון שלהם (לדוגמה, חוק "שוברים שתיקה", "חוק העמותות"). צמצם את חופש ההתארגנות, הביטוי והמחאה בתואנות שונות.
השתק את ההשכלה הגבוהה: סגור מוסדות אם אתה יכול (כמו שאורבן עשה בהונגריה), הכנס פרופסורים לכלא (כמו שארדואן עשה בטורקיה) או נסה משהו מקורי כמו ניסוח קוד אתי שימנע מא/נשי ההשכלה הגבוהה לשמש כאינטלקטואלים ציבוריים. תוכל גם להטיל מורא באמצעות התניית משרות מקצועיות בעמדות פוליטיות, ותמיד כדאי לנסות לשלוט בתקציב המוסדות להשכלה גבוהה או אפילו למנות שר מיוחד לשם כך – זה כבר יצנן או אפילו יקפיא אותם.
תרבות ואומנות: תעשיית הרוח החופשית מסוכנת לך ולשלטונך. צנזר ככל יכולתך והתנה את מימון התרבות בנאמנות. לזה כבר יהיה אפקט משתק על הרוח.
פרק רביעי: ערכים ותרבות פוליטית
- אנטי פלורליזם הוא שם המשחק. דבר במושגים של אחדות, פה אחד, חזית אחת. אל תאפשר קולות סוררים. הצג כל עמדה אחרת כבגידה, ככפירה בעיקר – והעיקר הוא הרצון שלך.
- אמץ סגנון פוליטי פרנואידי והפץ תיאוריות קונספירציה – צור לעצמך דימוי של קורבן, הצג כל מי שאינו פודל נאמן שלך כקושר נגדך. נצל תקריות אמיתיות כדי להפיץ תיאוריות קונספירציה (לדוגמא, תקרית סמולנסק בפולין שבה התרסקות המטוס שבו היו ראשי המערכת הפוליטית והצבאית - יוחסה למתנגדי המשטר). טווה רשת של קשרים נסתרים של חורשי רעה נגדך. ושוב כדוגמה התלמיד המצטיין נתניהו אשר מראה איך יוצרים שיח קורבני-פרנואידי-קונספירטיבי בדבריו בפתח משפטו:
"מנסים להפיל אותי ואת מחנה הימין. למעלה מעשור שהשמאל לא מצליח לעשות זאת בקלפי, אז בשנים האחרונות מצאו פטנט חדש. גורמים במשטרה ובפרקליטות חברו יחד לעיתוני השמאל, אני קורא להם 'רק לא ביבי', כדי לתפור לי תיקים הזויים".
המילה הראשונה "מנסים" יוצרת את הרקע הדרוש שבו כוחות אפלים מנסים להפילו (המילה "להפיל" מופיעה חמש פעמים בנאום הקצר הזה), ואז טווית הקשר בין הגורמים השונים בתיאורית הקונספירציה [השמאל, עיתוני השמאל, המשטרה והפרקליטות] והפיכתם לאויב אחד מרובה זרועות וראשים (מחנה "רק לא ביבי"). וכך בן רגע הופך השליט לקורבן.
- אלימות – העלם עין מגילויים של אלימות, לבֶּה שיח אלים, כי כידוע "האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה". דמוניזציה ודה-לגיטימציה של "האויב מבית" תהפוך אותו למטרה לאלימות.
- כלל הזהב: השתמש בדמוקרטיה נגד עצמה – רוקן את הדמוקרטיה מתוכן אך שמור על הצורה. תמיד השתמש בשפה הדמוקרטית כדי להצדיק את פעולותיך – "רצון העם", "הרוב בחר", "דמוקרטיה מתגוננת". הצג עצמך כאביר האחרון המגן על "הדמוקרטיה האמיתית", זו שבה אתה שליט בלתי מעורער. ושוב הראשון בכיתה נתניהו, שבאותו נאום בתחילת משפטו, שבו הוא נאשם על מעשים שכביכול נעשו במחשכים, מציג עצמו כדון קישוט של השקיפות כשהוא מצטט את המשפט "כי אין מחטא טוב יותר מאשר אור קרני השמש", ומעלה טענות לניסיונות הסתרה של יועץ המשפטי לממשלה ומוסדות אחרים.
כישלונה של הדמוקרטיה הליברלית
הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים מנהיגים פופוליסטיים להשתמש בדמוקרטיה נגד עצמה והתפשטות מגפת הפופוליזם דורשות התבוננות פנימית אל נבכי שבריריותה של הדמוקרטיה. במלים אחרות, עלינו להבין שהפופוליזם והנטיות האוטוריטריות הן מחלות אוטואימוניות, סימפטומים המעידים על כשלים וחסכים בתפקוד הדמוקרטי.
כותבים רבים הצביעו על הגורמים להיחלשות הדמוקרטיה: התערערות האמון בפוליטיקאים, וחוסר יעילות של משטרים דמוקרטיים בהתמודדות עם בעיות זדוניות כמו אי שוויון, הרשתות החברתיות שדחקו את ערוצי התיווך המסורתיים ויצרו מציאות אלטרנטיבית, השפעות שליליות של הגלובליזציה על התעסוקה, משבר ההגירה, איום הטרור ושנאת הזרים שמתלווה אליהם.
התוצאה של כל התהליכים האלה היא שאם שלהי המאה העשרים היו שעתה היפה של הדמוקרטיה, הרי שמאז ראשית שנות האלפיים ניכרת נסיגה בחוסנה. מאז 2005 לפי הדירוג של פרידום האוס יותר דמוקרטיות הידרדרו במדדי החופש מאשר כאלה שהשתפרו. דמוקרטיות צעירות חוזרות אחורה לחיק האוטוריטרי, דמוקרטיות ותיקות מתקשות להתנהל, ובעיקר מידרדר אמון הציבור בדמוקרטיה כשיטת המשטר העדיפה.
מעבר לכל הגורמים הללו אפשר לזהות כישלון יסודי במשימה החינוכית של עיצוב העצמי הדמוקרטי (democratic self), וציון "לא מספיק" בהטמעת תרבות פוליטית של דמוקרטיה מהותית. וכאן אפשר לחזור לאפלטון שממנו למדנו על הזיקה ההדוקה בין מה שהוא מכנה" האותיות הקטנות" – היחיד, ו"האותיות הגדולות" – המדינה. הדמוקרטיה הליברלית הזניחה את היחיד. דווקא את אותו יחיד שחייב לה את עצם קיומו. כן, היא היטיבה לכונן מוסדות, חוקות וחוקים, אך לא הצליחה להפיח בהם חיים. כל המוסדות והחוקים, ראויים ככל שיהיו, לא יועילו אם אינם מוטמעים באתיקה ובתרבות פוליטית דמוקרטית, כפי שטוען המשפטן החוקתי וויצ'יץ' סדורסקי, בספר בו הוא מתאר בפרטי פרטים את תהליך הידרדרות הדמוקרטיה בפולין.
יתכן כי הכישלון של הדמוקרטיה הליברלית בנוגע לעצמי קשור לנטיה האינהרנטית של הליברליזם מראשיתו לחצוץ בין הפרטי והציבורי, ולהתייחס לספירה הפרטית כנייטרלית או לא רלבנטית לעולם הפוליטי, נטייה שעליה נמתחו בין היתר קיתונות של ביקורת פמיניסטית שבמרכזן רעיון הזהות. גם עולמו הפנימי של היחיד לא היה בראש מעייניו של הליברליזם, המבטא חשש מעולם הנפש של היחיד, מהדמיון ומהרגש. כפי שמראה הפילוסוף הפוליטי ירון אזרחי הדמיון הפוליטי זוהה בטעות רק עם כוחות אפלים ואנטי דמוקרטיים, על אף שאותו דמיון פוליטי כונן גם את הרעיונות של שוויון וחירות. החלקים האפלים של העצמי, שפרויד כינה ה Uncanny, האלביתי, הודרו והודחקו. ובמקומם העמיד הליברליזם במרכזו סוכן אוטונומי, רציונלי, ותבע ממנו סובלנות, כמעט בלתי נסבלת, לאחר, לשונה ולזר. בשונה מכך הפופוליזם תיעל את החלקים האפלים, החרדה מהזר, ומהשונות והפך את השנאה והזעם לחומר בעירה.
הליברליזם גם התעלם מהעובדה שהיחיד נטוע בתוך ההיסטוריה, הלאום, הדת ומטריצת הזהות שלו. רולס ניסה לדמיין עצמי נטול מוצא, מגדר, דת , לאום, העומד מאחורי מסך הבערות, כדרך לכונן סדר פוליטי הוגן. אך על אף שכתרגיל מחשבתי יש בכך מן הצדק, הרי שהיחיד נטול הלאום, דת, מגדר ומאפיינים אחרים אינו יכול להוות בסיס לחברה צודקת של ממש. ההתחזקות של הדת, הלאומנות, ושל הדבקות והקנאות לערכים שמרניים היא תמונת המראה של חוסר היכולת של הליברליזם להעניק משמעות, כפי שטוען מני מאוטנר. אך למרות הדיאגנוזה הנכונה, המזור לתחלואי הליברליזם אינו, כפי שמציע מאוטנר, בקהילתנות המייצרת תפיסה של טוב שהוא מעבר ליחיד, והופכת את היחיד לממלא תפקיד במחזה היסטורי קהילתי שנכתב עבורו. שכן ההיסטוריה מלמדת שכל ניסיון להעניק משמעות "חיובית" לחיי היחיד מסתכן בפיתוי אוטוריטרי. רעיון כזה פותח פתח בלתי נמנע לכך שמישהו או משהו גדול מהיחיד יקבע עבורו את התכלית, ובכך הוא יהפוך בהכרח לאמצעי.
אולם, כפי שאנו נוכחים שוב ושוב, החירות והאוטונומיה של היחיד הפכו למצרך לא מבוקש בקרב האזרחים. המנהיגים הפופוליסטיים נבחרו בבחירות חופשיות ותחרותיות, ורבים מהצעדים האוטוריטריים שהם מקדמים כמו הארכת כהונה והחלפת חוקה אושרו במשאלי עם, שהם לכאורה דוגמא פרוטיטיפית לדמוקרטיה אמיתית, אך כידוע יכולים גם לשמש חותמת גומי למהלכים אנטי-דמוקרטיים. כבר אי אפשר להתעלם מכך שהאזרחים ממהרים לנוס מהחופש שמעניקה להם הדמוקרטיה הליברלית אל חיק הפופוליזם. מה מציע הפופוליזם שהליברליזם לא יכול להעניק? הוא מציע בעיקר ודאות בעולם של אי ודאות. תשובות של הרוב במקום סימני שאלה של היחיד. הפופוליזם מציע ליחיד תמונת עולם פשטנית של שחור או לבן, רע או טוב, בעדנו או נגדנו. וזאת במקום הליברליזם, שהוא כפי שמראה ההוגה ג'ודית שקלאר, אינו קל להגשמה מבחינה פסיכולוגית, שכן הוא תובע מהיחיד יכולת להתמודד עם עמימות, אמביוולנטיות וספק. בהתאם לכך גם הפוליטיקה שמציע הפופוליזם שונה: במקום פוליטיקה פרגמטית וספקנית, הוא מציע פוליטיקה פסקנית שמבטיחה ישועה ומבוססת על אמונה. בניגוד לכך, דמוקרטיה, מעצם טבעה, כפי שאומר הפילוסוף הצרפתי לפורט, דוחה כל רעיון של אחדות מדומה וודאות ללא עוררין. הפלורליזם הרעיוני והזהותי לצד הספקנות והביקורת הם תווי ההיכר של הדמוקרטיה הליברלית.
אבל האם פירושו של דבר שנסתם הגולל על הדמוקרטיה הליברלית ואנחנו בראשיתו של עידן חדש שבו תחת התווית דמוקרטיה למעשה מתקיים סדר פוליטי אחר לגמרי? משל היינו אומרים שכל עוד יש מגרש דשא וקהל פירושו של דבר שהמשחק הוא כדורגל, למרות שכל כללי המשחק השתנו? צריך לומר את האמת, אין שום דבר דמוקרטי בפופוליזם, כפי שאין שום תועלת במחלות אוטואימיוניות. המגיפה הפופוליסטית מספקת לנו הזדמנות להבין טוב יותר את כשלי הדמוקרטיה הליברלית ולהבריא אותה מבפנים.
סימנים מעודדים
באוגוסט 2016 קולין קאפרניק, קוורטרבק בליגת הפוטבול האמריקאית (NFL ), כרע ברך במהלך השמעת ההמנון האמריקאי כאות מחאה על אלימות המשטרה כלפי שחורים. בעונה שלאחר מכן הוא לא הוחתם באף קבוצה. ארבע שנים לאחר מכן, בבועת ה- NBA באורלנדו שחקני הליגה כורעים ברך עם השמעת ההמנון, לבושים בגופיות שעליהן כיתוב הקורא "Black lives matter". זוהי רק דוגמא אחת למגמה ההפוכה. והפעם הרעיונות הליברליים צומחים מלמטה, על בשרם של מי שניכוו מהשנאה ומהגזענות שמעודד הפופוליזם בגרסתו האמריקאית. אולי ניצנים ראשונים להתגברות על הטראומה הפוסט-טראמפית. לכן, הבחירות הקרובות בארה"ב עשויות להיות סמן למגמה עולמית.
בישראל גם ניתן לזהות סימנים מעודדים. אחד מהם הוא העובדה שלמרות שהיו שלוש מערכות בחירות בזו אחר זו בתוך שנה לא ניכרה עייפות בקרב המצביעים, ושיעור ההשתתפות אף עלה במעט (4/2019 – 68.46, 9/2019 – 69.4%, 3/2020 – 71.5%). תופעה דומה ניכרת גם בפולין, שם בסיבוב השני בבחירות לנשיאות שנערכו ביולי 2020 נרשם שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר מאז 1995. כדאי לשים לב שהרבה ממערכות הבחירות בהן זכו מנהיגים פופוליסטיים היו צמודות. כלומר קיים מיעוט משמעותי שמבקש להגן על הדמוקרטיה המהותית מפני הכוחות הפופוליסטיים העולים.
גם סקרים שנערכו על ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים האחרונות מלמדים, אולי באופן מפתיע, כי רוב הציבור אינו נוהה אחרי הצעדים של החלשת האיזונים והבלמים בין הרשויות (התנגדות לפסקת ההתגברות), תומך בעיגון ערכי יסוד דמוקרטיים (הכללת ערך השוויון בחוק הלאום), וכן, חלק גדול (כ-40%) מצפה מראש הממשלה להפגין אחריות ציבורית ולהתפטר מתפקידו לנוכח כתב האישום נגדו.
הקורונה והפופוליזם
באופן מפתיע יתכן כי בטווח הארוך מגיפה הקורונה תביא לדעיכת מגיפת הפופוליזם. איום הקורונה, בניגוד למשל לאיום הטרור, מסמל סוג חדש של איום שאין לו זהות, דת או לאום וגם לא תכלית. מדובר ב"אחר", אויב, אבל לא כזה שאפשר להסית נגדו. מה שהופך את המשבר לפחות רלבנטי כחומר בעירה למנהיגים פופוליסטיים. בנוסף, ההתמודדות עם הקורונה דורשת ייעוץ, תמיכה, וגיבוי של פרופסוניאליזם מדעי, זה השנוא והמזולזל על ידי מנהיגים פופוליסטיים. המלחמה בקורונה היא מלחמה מתמשכת, יומיומית, סיזיפית, ואינה מתאימה להלך רוח פופוליסטי של "זבנג וגמרנו".
על אף שמנהיגים שונים כן ניסו לרתום את הקורונה לשיח המוכר להם, הם לא צלחו בכך. בהונגריה ניסה אורבן להשתמש בעובדה שהוירוס התגלה לראשונה אצל שני סטודטים איראניים כדי להסית נגד הגירה, וגם טראמפ ניסה את כוחו בהצגת הוירוס כאויב הסיני, אך הרעיון הזה לא נטמע בשיח, פשוט כי הוירוס, לא מבחין בין אדם לאדם ובין אומה לאומה. גם נתניהו ניסה להפוך את ההתמודדות עם הגל הראשון של הקורונה לנצחון הירואי דוגמת ששת הימים, אבל כשהגיע הגל השני, הוא כבר הבין שהמלחמה הזאת דומה יותר ליום כיפור.
אמנם בטווח הקצר אנו רואים שהחירות הדמוקרטית נדחקת מפני המלחמה בקורונה, ויותר ויותר סמכויות עוברות לרשות המבצעת ולתקנות חירום. אך אט אט מנגנוני הפיקוח והבקרה דוגמת הפרלמנט חזרו לתפקד, ולתבוע תשובות המבוססות על עיקרי הדמוקרטיה- דיווחיות, שקיפות, ומדיניות מבוססת הוכחות. הביקורת של ועדת הקורונה של הכנסת על מדיניות הממשלה היתה דוגמא טובה לכך. אבל המנוס מחופש נמשך – בישראל גילינו שהאזרחים מוכנים לוותר על חירותם כל עוד החוטים השולטים בהם הם בלתי נראים – כמו מעקבי השב"כ, אבל אינם מוכנים באופן וולונטרי להתקין יישומון אזרחי ("המגן 2") שעושה את אותה עבודה, ואפילו טוב יותר, מבלי לפגוע בפרטיות, ומבלי לערבב בין שמירה על בריאות הציבור ובטחון המדינה.
לבסוף, עלינו לזכור שהבעיה היא לא קשינסקי ודודה בפולין, אורבן בהונגריה, נתניהו בישראל וטראמפ בארה"ב, אלא שבריריותה של הדמוקרטיה הליברלית, שנחלה כשלון חינוכי בעיצוב עצמי דמוקרטי-ליברלי. כפי שראינו, אפשר להרוס דמוקרטיה בעשרה צעדים, אך נדרש הרבה יותר מזה כדי לבנות אותה.