בית המשפט חייב לשמור על שלטון החוק

על בית המשפט העליון לבטל את החלטת ועדת הכנסת להעניק חסינות לחבר הכנסת חיים כ"ץ. כל עוד לא יבוטלו החוקים שמאפשרים להילחם בשחיתות והיא תהפוך מותרת באופן רשמי, הכנסת לא יכולה לשים עצמה מעל החוק כאשר היא מעניקה חסינות

Flash 90

בדיון שהתקיים השבוע, דן בית המשפט העליון בעתירה לביטול החלטת ועדת הכנסת (בכנסת ה-22) למתן חסינות לחבר הכנסת חיים כ"ץ. כפי שגם ציין, באופן חריג, היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו לעתירה - ראוי כי העתירה תתקבל.

ועדת הכנסת (ה-22) חרגה בגסות מסמכותה לעניין החסינות, וזהו בדיוק תפקידו של בית המשפט במסגרת חלוקת הסמכויות והפרדת הרשויות: למנוע מרשויות אחרות, כולל הכנסת, לחרוג מסמכותן. החלטות הכנסת בענייני חסינות הן מעין שיפוטיות – הכנסת לא מפעילה סמכות פוליטית אלא משפטית, ולכן סמכותו של בית המשפט, לפי חוק יסוד השפיטה ברורה מאד: הוא רשאי ואף חייב להתערב בהחלטות של גופים מעין שיפוטיים, ואין צורך ב"חוסר סבירות קיצוני"– אלא פשוט בקביעה כי מדובר בחריגה מסמכות.

הכנסת העניקה לכ"ץ חסינות על בסיס שתי עילות. הראשונה, היא שלשיטת הכנסת, מעשיו נופלים תחת "החסינות המהותית". אלא,  שהעבירה בה הוא מואשם, הפרת אמונים, פשוט לא יכולה להיכנס תחת קטגוריה זו, וכך גם נפסק בפירוש בתקדימים של בית המשפט בעבר. מעשיו, שהיו מתוכננים ולא מקריים, אינם בתחום "הסיכון הטבעי" של חבר הכנסת (למשל, כאשר בדיון על הדוכן במליאת הכנסת הוא גולש לדברי לשון הרע או מפרסם פרטים חסויים על פי הצנזורה). אמנם, כץ פעל תחת תפקידו כמחוקק וכיו"ר ועדה, אלא שפעולה זו אינה רישיון לשחיתות. באותה מידה, אסור לחבר כנסת לקבל שוחד תמורת הצבעתו בכנסת – ואם יעשה זאת לא יוכל להתחבא תחת החסינות משום שמדובר בחקיקה. אולם, ועדת הכנסת, בהתעלם מהייעוץ המשפטי שקיבלה במהלך הדיון ומתקדימי העבר, פעלה בניגוד לדין ובחוסר סמכות. כמו כן, העילה הנוספת למתן חסינות, לפיה ח"כ כ"ץ כבר "נתן את הדין" בפני ועדת האתיקה, היתה מופרכת ביותר: זאת משום שהוא הסתיר מוועדת האתיקה פרטים מהותיים בעניין בו עמד לדין בפניה, וכן משום שהמקרה חמור מכדי להסתפק בשיפוט משמעתי בלבד.

אם לא די בכך, אופי הדיון בכנסת לא תאם כלל את השאלות בהן היתה אמורה הוועדה להתמקד. חלק גדול ממנו נסב על ביקורת ו"הוצאת קיטור" כלפי היועץ המשפטי לממשלה, וחלקו עסק בערעור על העובדות ועל ההשלכות המשפטיות של כתב האישום. אך, דיון החסינות לא אמור לעסוק בכל אלה, אלא לצאת מנקודת הנחה שכל האמור בכתב האישום נכון, והשאלה היחידה היא האם עילות החסינות מתקיימות – ובכך לא עסק הדיון ברובו.

יש לקוות כי בית המשפט לא "יימנע" מהדיון תוך הסתמכות על כך שחסינותו של כץ פקעה ממילא, בשל סיום כהונתה של הכנסת ה-22, שהעניקה לו את החסינות. חשוב שבית המשפט יקבע את הדין, לקראת הדיון בכנסת ה-23 בשאלת החסינות ולא לאחר הדיון שם. אסור שהנורמות הקלוקלות שקבעה הכנסת הקודמת, בהחלטה היחידה כמעט שקיבלה, ייקבעו כתקדים ללא ערעור עליהן.

מי שטוען שהתערבות של בית המשפט בהליך החסינות פוגעת בהפרדת הרשויות (למעשה: בחלוקת הסמכויות) טועה טעות גסה. שלטון החוק איננו שלטון המחוקק. כולם כפופים לחוק, גם המחוקק. ובמקרה זה – חוק החסינות, אינו מעניק חסינות בלתי מוגבלת אלא מצומצמת. את החוק מפרש ואוכף בית המשפט. אין גוף אחר שזהו תפקידו, והוא הגוף המוסמך לפי חוק יסוד השפיטה. אם סבורה הכנסת שהחסינות צריכה לחול גם במקרים מובהקים של שחיתות - עליה לקבוע זאת בפירוש. יתכן שהנורמות התקלקלו עד כדי כך וגם לשם נגיע; יתכן שהכנסת תרצה אף לבטל את עבירת השוחד או את עבירת הפרת האמונים (או להחריג מהן רק את הפוליטיקאים), שהרי "מותר לקבל מתנות". אבל כל עוד לא יבוטלו החוקים שמאפשרים להילחם בשחיתות והיא תהפוך מותרת באופן רשמי, הכנסת לא יכולה לשים עצמה מעל החוק כאשר היא מעניקה חסינות. החסינות המהותית הקיימת היום לא נועדה לאפשר לחברי כנסת לעשות שימוש בתפקידם למען אינטרסים כספיים אישיים שלהם. אסור להם לקחת שוחד. אסור להם להפר אמונים. גם לא בתור מחוקקים. את טענות ההגנה של כ"ץ (שיתכן ויש בהן טענות טובות מאד) עליו לטעון בבית המשפט, ולא להשתמש בכנסת כמגן מפני החוק.

פורסם לראשונה בוואלה!