צוואת גביזון

מבין המשפטנים בדור האחרון, רות גביזון ז"ל התנשאה כמגדלור אינטלקטואלי ונכס אסטרטגי עבור החברה הישראלית. גם אם שירת חייה נפסקה, תלמידיה ותורתה נמצאים פה כדי להחיות את משנתה

Flash 90

מבין המשפטנים בדור האחרון, רותי גביזון ז"ל התנשאה כמגדלור אינטלקטואלי. היא ניחנה במידה יוצאת דופן של חריפות וברק, יצירתיות ותעוזה מחשבתית, השכלה רחבה, סקרנות וקפדנות. כתיבתה המקצועית, שנחצבה באזמל אנליטי, שניזונה מחוש ביקורת מחודד ושנשזרה בהבזקי השראה - הותירה חותם מקצועי משמעותי בקרב בכירי המשפטנים במערב.

רותי לא הסתפקה בקריירה האקדמית שהנחילה לה את פרס ישראל. היא הייתה מחויבת מאין כמותה לחברה ולמדינה ותפקדה כאינטלקטואלית ציבורית מהשורה הראשונה. הביטויים לכך מרובים: נשיאה של האגודה לזכויות האזרח, עמיתה במכוני מחקר, ובהם המכון הישראלי לדמוקרטיה בו עבדנו יחדיו, חברה בוועדות ציבוריות רבות, שותפה לרב יעקב מדן בניסוח האמנה להסדרת היחסים בין דת ומדינה ועוד ועוד. בהרצאותיה, המאזינים נותרו חסרי נשימה בניסיון לעקוב אחר מהלכי המחשבה המתוחכמים, הנרקמים מתוך כושר ביטוי סוחף והמבטאים את המזג הסוער שאפיין אותה. כשרותי הרצתה, רעמתה הלבנה מתנופפת, שרר קסם באוויר.

לו הייתה קוראת דברים אלו, הייתה קוצפת על השחתת המילים על האדם, במקום על משנתו. ובכן, מהם עיקרי משנתה בנושא המרכזי שבו עסוקה החברה הישראלית כיום – היחס בין הפוליטי למשפטי?

בשנתיים האחרונות הצטרפה רותי לקבוצת פרופסורים שמכינה קורס אקדמי מקוון שיעסוק בזהות הישראלית, קורס ייחודי שיוצע בכל המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. בשבוע שעבר, במהלך דיון על תכני הקורס, שלחה אלי רותי, לבקשתי, מסמך קצר, שניתן לראות בו מעין "צוואה" חזונית שלה באשר לעתיד החברה והמדינה. זהו זיקוק של משנתה הדמוקרטית, ברוח הלאומית-ליברלית שאפיינה אותה. הנה עיקרי הדברים:

החברה הישראלית מורכבת מקבוצות זהות שיש להן אינטרסים שונים ותפיסות טוב נבדלות, ולכן עליה לאזן בין ההכרה בחיוניות של הלכידות האזרחית, לה שותפים כולם, לבין ההכרה בחיוניות של מחלוקות רעיוניות, שאותן יש לנהל. "יש למצוא דרכים לחיות יחד. לא בהכרח להכריע".

כיצד ימומש האיזון? המרכיב היסודי הוא הדמוקרטיה הפורמאלית שבה יש שוויון מלא לכל האזרחים. אלא שזו איננה תמיד מספיקה. יש להגדיר את חזון המדינה, ובהקשר הישראלי זו ההכרה בכך שישראל היא בית לאומי של העם היהודי. קיים הכרח לשמר ולטפח את הייחוד הלאומי-אתני-דתי היסטורי של המדינה שהיא לא רק דמוקרטית, אלא גם יהודית. זהו חזון ש"אינו יכול להיות מוצנע כבעל ערך משני", אף שאינו בהכרח מוסכם על כל האזרחים.

בנוסף, קיים מתח מתמיד בין הדמוקרטיה הפורמאלית, עקרון שלטון הרוב, לבין ההגנה על זכויות האדם, שמשמעה הטלת מגבלות על מה שהרוב יכול לעשות לאדם או לקבוצה החיים במדינה. ואולם, וכאן מקבלת משנתה את הזווית הייחודית לה, היקף הפרישה של שיח זכויות האדם אמור להיות מצומצם, "על מנת שלא לסרס את הפוליטיקה". זכויות האדם אמורות להתבסס על השקפות מוסריות הנובעות מהגנה על כבוד האדם, "כבוד שיכול להיות ערך דתי או ליברלי".

גביזון מבקשת ליצור איזון דינאמי, שלדעתה אין צורך לעגן אותו בחוקה כתובה, אבל יש לו היבטים מוסדיים. החלוקה העקרונית היא בין "הסדרים פוליטיים" שהם תולדה של מימוש זכות הבחירה, "הסדרים חברתיים" שנשענים על מנגנונים מבוזרים של החלטות מקומיות והסכמיות, ו"הגנה על זכויות" שהיא, ורק היא, מסורה לבתי המשפט. על פי חלוקה זו, ובניגוד למצב הנוהג בישראל, יישאר "מרווח גדול יחסית למאבקים פוליטיים וחברתיים על הסדרים ספציפיים". לא הכול שפיט.

האזרחים כולם נקראים להיאבק על האינטרסים והתפיסות שלהם, אלא שעליהם להכיר בלגיטימיות של ההחלטות שהתקבלו גם אם אינן תואמות את השקפותיהם. החריג לכך הוא המקרה של פגיעה חמורה בזכויותיהם, אך, לשיטתה, אין לעשות שימוש נרחב בשיח הזכויות לניהול המחלוקת ולכן היא מתנגדת לתופעת המשפטיזציה, שבמסגרתה הרחיבו בתי המשפט את סמכויותיהם. גביזון יוצאת נגד כניסה של שיח הזכויות לנושאים חוקתיים ופוליטיים מרכזיים, כיוון שהוא עושה שימוש בעקרונות נוקשים שפוגעים בגמישות הנדרשת לניהול המחלוקת. כך, למשל, היא התנגדה לניסיונות חקיקה או הסדרה משפטית כללית, כגון חוק הלאום.

היכרותי עם רותי נמשכה עשרים וחמש שנים. הנה המשפט האחרון שכתבה לי בשבוע שעבר, משפט שהוא לוז צוואתה: "החברה הישראלית נמצא בתקופה משברית, אבל השורשים החברתיים-פוליטיים שלה חסונים יותר מהשיח המקטב. חיוני שהקורס שלנו על דמוקרטיה, לאומיות יהודית וזכויות אדם יפעל על מנת לחזק את היכולת של כל מרכיבי החברה, פרטים וקבוצות, להרגיש שותפים לשגשוגה – וחופשיים להשמיע את קולם ולפעול לקידום האינטרסים והחוסן שלהם".

רותי גביזון ז"ל הייתה נכס אסטרטגי עבור החברה הישראלית. אבד מקור בלתי אכזב של השראה לרבים. גם אם שירת חייה נפסקה, תלמידיה ותורתה נמצאים פה כדי להחיות את משנתה.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.