מרבה שלטים, מרבה מסרים
גל המחאות שפוקד את מדינת ישראל רווי במסרים, זרמים וקריאות שונות – אך האם למחאה מרובת קולות כזו יש סיכוי להצליח? המפגינים יצליחו לסחוף אחריהם אנשים נוספים אם יתמקדו במסר מרכזי אחד, עמו מזדהים רוב אזרחי המדינה - ביקורת כלפי המדיניות הכלכלית של הממשלה
Flash 90
לו זר היה נקלע לרחוב בלפור, הוא בוודאי לא היה מבין על מה כל המהומה, או במילים אחרות על מה המחאה. ההפגנה מול בית ראש הממשלה, אשר מספר המשתתפים בה הולך וגדל מדי שבוע, עשויה להיות מבלבלת וקשה לתיאור, לתיחום ולהגדרה כלשהי בגלל העושר והמגוון הרב בתוכה. המילה המרכזית המאפיינת אותה היא ריבוי – ריבוי קולות, ריבוי שלטים, ריבוי מוקדי מחאה וריבוי מסרים.
הוכחה כתובה לכך בשלטים. מבט על השלטים שנושאים המוחים מבליט את הריבוי הזה
שלטים רבים עוסקים בכתבי האישום נגד ראש הממשלה, החל משלטים בכתב יד הקוראים "מושחת לך הביתה" או "לא תגנוב", וכלה בשלטים מודפסים "Crime Minister" ו"לך לכלא". לצד השלטים המתמקדים בראש הממשלה, אחרים מתמקדים במפלגתו "מחלה, הליכוד בראשות נתניהו" ובממשלה כולה דוגמת: "ממשלת חרטא לאומית", "ממשלה מנותקת! המדינה מתפרקת".
לצד הביקורת המרכזית על הפגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק, ניתן למצוא, אם כי במידה מועטה בהרבה, שלטים כנגד ההתנהלות הכלכלית במשבר הקורונה דוגמת: "ביטחון כלכלי לכולנו", "אין בריאות, אין פרנסה, אין סיבה להשאיר את ביבי" ו-"750 ₪?! רוצים צדק לא צדקה".
מלבד שני הקולות המרכזיים הללו, מהשלטים שנושאים המוחים עולים קולות רבים נוספים, שונים ומגוונים, דוגמת מעמדות המזוהות עם צידה השמאלי של המפה הפוליטית ("הכיבוש משחית", "FREE GAZA" ונגד הסיפוח), אחרים התומכים בכלל במנהיגות נשית דוגמת "דרושה ראשת ממשלה" ו"נשים בחזית המאבק". ושלטים העוסקים במשטרת ישראל, שהמוחים טוענים לאכיפה מוגברת מצדה - "משטרע", "בעד שוטרים נגד פושעים""צדק לאיאד"). לצד כל אלה ניתן למצוא דגלי גאווה, שלט עליו רשום "תשוחרר התודעה", נגינה בדידג'רידו וקטורת, שריחה מתערבב לא פעם בריח מריחואנה.
השאלה המסקרנת ביותר היא לאן תלך "מחאת בלפור"? האם המחאה בה ריבוי קולות תצליח או תיכשל? האם ריבוי הקולות יהווה חוזקה שיאפשר למחאה לגדול, מעצם העובדה שהיא נותנת מקום לקולות רבים, אול שזה דווקא יהיה מה שיוביל לסופה, שאין בה הנהגה אחת ואין בה קו ומסר אחיד?
תשובה חלקית קיבלנו בסקר שערכנו במרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, בנוגע למידת ההזדהות עם המחאה. רוב הציבור הישראלי (58%) מזדהה עם המחאה כנגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. ההזדהות עם מחאה זו משותפת לחלקים גדולים מהחברה– ליהודים ולערבים, לצעירים ולמבוגרים, וכן לשלושת המחנות הפוליטיים (יהודים): 87% הזדהות בשמאל, 74% במרכז ו-53% בימין. מנגד, המחאה שבמרכזה התנגדות אישית לנתניהו נתונה במחלוקת:, 45% מהציבור תומכים בה, כאשר מקרב הימין (יהודים) התמיכה צונחת ל- 28%.
לכן, אם המחאה רוצה לשמר את כוחה ואף להגדילו, עליה לנסות ולמשוך אליה את המתנגדים למדיניות הכלכלית הממשלתית אשר אינם מרגישים חלק מ"הפגנות אנטי ביבי". ולא פחות חשוב, אם ברצונה להגדיל את מידת השפעתה על דרך התנהלות הממשלה, נכון יהיה אם ב. מסתמן כי רק כך המחאה תוכל לסחוף אליה קהלים גדולים שעד כה מדירים את רגליהם מהן.
עם זאת, מסר אחד אינו ערובה להצלחת המחאה. בעבר ידענו מחאות רבות עם מסרים אחידים בהרבה, חלקן הצליחו לעשות שינוי, דוגמת מחאתו של מוטי אשכנזי לאחר מלחמת יום הכיפורים שקרא להתפטרות ראש הממשלה ושר הביטחון, וחלקן לא, דוגמת מחאה דומה במאפייניה – מחאת המילואימניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה – שקראה גם היא להתפטרות ראש הממשלה ושר הביטחון, אך התפרקה ללא שהשיגה את מטרותיה.