אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה?

לא ניתן להצדיק את מדיניות הריסת בתי משפחות של מחבלים, וראוי להפסיקה לחלוטין. צדק לא יושג כתוצאה מפגיעה בבני משפחותיהם החפים מפשע של מחבלים - יהודים ולא יהודים, אלא כשתופסק מדיניות הריסת הבתים, תהיה אשר תהיה זהות הרוצח וזהות קורבנו

Flash 90

רוצים דיון נוסף בהחלטת בג"ץ השבוע לא להרוס את בית משפחתו של המחבל שרצח את חייל צה"ל עמית בן יגאל ז"ל? אדרבה, אני מצטרף לדרישתו של ראש הממשלה, כי כבר מזמן היה מקום לדון מחדש במדיניות הריסת הבתים.

במסגרת המאבק בטרור, ננקטים אמצעים רבים הפוגעים פגיעה קשה בזכויות אדם, בהם מעצר מינהלי, במסגרתו נשללת חירותו של אדם לא בגלל מה שעשה אלא בגלל הערכה לגבי מה שיעשה. דוגמה אחרת היא מעקב מקוון, הפוגע בפרטיות של כולנו, כפי שנחשף במשבר הקורונה.

במסגרת שירותי הצבאי ואחריו תמכתי ברבים מהאמצעים, למרות ביקורת קשה בארץ ובחו"ל, משום שלמרות פגיעתם הקשה, שלום הציבור וביטחונו עשוי להצדיקם.

להבדיל, מדיניות הריסת בתי משפחות של מחבלים היא לא פחות מתועבה, שלא ניתן להצדיק וראוי להפסיקה לחלוטין, ויפה שעה אחת קודם. 

הרתעה, בה מנופפים חסידי הריסת הבתים, היא מושג מרכזי בעימותים בינלאומיים ובמאבק בטרור. הרתעה היא גם אחת מתכליות הענישה, ואולם, אין היא יכולה להצדיק פגיעה מכוונת במי שלא חטאו. נחזור אחורה בזמן: כאשר גובש התיקון לחוק העונשין, שמגדיר לשופט כיצד להחליט על העונש הראוי, התעוררה מחלוקת האם יש להתחשב בצורכי הרתעת הרבים, ואם כן, באיזו מידה? הנוסח שהתקבל לבסוף מאפשר לשקול את צרכי ההרתעה הכלליים בענישת עבריין מסוים, אבל רק במסגרת מתחם העונש ההולם את העבירה. אם צרכי ההרתעה אינם מצדיקים את החמרת ענישתו של עבריין מורשע, מעבר לעונש ההולם את העבירה, כיצד הם יכולים להצדיק ענישת בני משפחתו של מחבל, שלא עברו עבירה כלשהי?

בצדק מכונה הפרקטיקה הזו ענישה קולקטיבית שכן לא המחבל נענש. במקרה שלפנינו, הוא נתפס, עומד לדין ואם יורשע, ירצה כנראה עונש של מאסר עולם - וכך ראוי שיהיה. המחבל אינו זקוק לקורת גג, ומי שנפגע הם אשתו ושמונת ילדיו הקטינים. הפגיעה בפרנסת המשפחה הנובעת מעצם מעצרו ומאסרו הצפוי של אב המשפחה היא מוצדקת, ותוצאה נלווית של הליכי מיצוי הדין עם רוצח. לעומת זאת, הריסת בית המגורים היא פגיעה ישירה ומכוונת באישה ובילדים, למרות שלא מיוחסת להם ידיעה או מעורבות כלשהי במעשיו.

הרתעה היא מונח חמקמק, קשה להעריכה ולכמתה. אף אם היה מוכח שהריסת בתים מרתיעה, אין הדבר מצדיק את הפגיעה במי שלא חטאו. אם היה מוכח כי הוצאה להורג של בני משפחת המחבל בתלייה בכיכר העיר הייתה מרתיעה, האם היינו סבורים שכך יש לנהוג? עלינו להישמר שהרתעה לא תהפוך לטרור, ומי שינקוט בטרור כדי להילחם בטרור, יאבד את ההצדקה המוסרית למאבקו.

לא פחות מטריד השיח הציבורי, המשווה בין סבלה של משפחת החייל שנרצח לסבלה של משפחת המחבל. אכן, סבל על אובדנו של בן גדול לאין שיעור מסבל בגין הריסת בית, אבל השיח הזה מעורר חשש שטענת ההרתעה אינה אלא מסווה למתן פורקן לרגשות נקמה. רגשות אלה הם טבעיים ומובנים, אולם יש לתעל אותם לענישה על פי חוק של המחבל, ושלו בלבד.

צל נוסף המוטל על מדיניות הריסת הבתים היא החלתה הסלקטיבית. בימים שאכיפה בררנית נעשתה מטבע לשון מוכר בשיח הציבורי, ראוי לציין כי מעולם לא נהרס בית משפחתו של מחבל יהודי. גם לא בתי משפחות רוצחיו של הנער מוחמד אבו ח'דיר, ששרפו אותו בעודו בחיים וזאת למרות עתירה לבג"ץ שהגישו הוריו של המנוח. לאחרונה פורסם שהוגשה עתירה לבג"ץ ע"י בעלה של עאישה ראבי, פלסטינית בת 47 ואם לשמונה שנהרגה מיידוי סלע על רכבה ע"י קטין יהודי. העותר דורש כי בית משפחתו של המחבל היהודי ייהרס. האם נתניהו, שהודיע כי ימשיך להרוס בתי מחבלים, מתכוון להיענות לדרישה?

אני מקווה שלא. צדק לא יושג כתוצאה מפגיעה בבני משפחותיהם החפים מפשע של מחבלים יהודים ולא יהודים. צדק יושג כשתופסק מדיניות הריסת הבתים, תהיה אשר תהיה זהות הרוצח וזהות קורבנו.