מודל הרמזור - אור ירוק לחשיבות השלטון המקומי במשבר

קבינט הקורונה אישר השבוע את מתווה הרמזור של פרופ' גמזו, שמבקש להטיל מגבלות על ערים באופן דיפרנציאלי. זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון. כעת יש לפעול גם להתאמת מערכת החינוך למודל, ובהמשך- העברת סמכויות נוספות, גם בעתות שגרה, מהשלטון המרכזי לרשויות

Flash 90

מודל הרמזור שהוצג השבוע בכנס משותף של מרכז השלטון המקומי, משרד הבריאות והמועצה לביטחון לאומי, מהווה סימן לתחילתה של מהפכה בדפוס החשיבה של השלטון המרכזי במדינת ישראל. מעבר לכך שהשינוי הזה יכול להביא לשיפור בהתמודדות המדינה עם משבר הקורונה, ניתן לראות כאן גם ניצנים של שינוי מהותי במעמדו של השלטון המקומי.

המודל, אותו מוביל הפרויקטור לניהול משבר קורונה, פרופ' רוני גמזו, מבוסס על שני עקרונות מרכזיים: הראשון, עיקרון המקומיות, שמבקש להפסיק לבחון את המדינה כולה כמקשה אחת ובמקום זאת להטיל מגבלות על רשויות מקומיות שונות, ואף על שכונות, באופן דיפרנציאלי בהתאם למדדי התחלואה המקומיים. אם עד כה רק הסגרים נעשו באופן דיפרנציאלי, הרי שמעתה גם מגבלות חלקיות - דוגמת היקף האנשים היכולים לשהות באולם סגור או בבית כנסת - ייקבעו באופן דיפרנציאלי על פי קריטריונים ברורים וקבועים מראש.

העיקרון השני נוגע להעצמת מקומן של הרשויות המקומיות בניהול המשבר, שילובן במערך החקירות האפידמולוגיות ובמערך האכיפה וחיזוק מעמדן בתחום ההסברה לציבור והטיפול בחולי הקורונה. אם בגל הראשון של הקורונה נאלצו הרשויות לרדוף אחרי הממשלה על מנת לקבל תמונת מצב על חולי הקורונה שבתחומן, במודל המתגבש הרשויות המקומיות יקבלו את כל המידע הרלוונטי ואף יהיו שותפות בגיבושו. כך יהוו הרשויות המקומיות הלכה למעשה את חוד החנית של ניהול המשבר.

המודל לא נוצר בחלל ריק, אלא צמח מתוך הבנת הכשלים והפקת הלקחים עד כה. גורמי המקצוע הבינו שהממשלה לא יכולה לנהל באופן אפקטיבי את הטיפול במשבר באופן ריכוזי, וכי הרשויות המקומיות מכירות בצורה הטובה ביותר את התושבים והצרכים שלהם, על אחת כמה וכמה במדינה מורכבת מבחינה הרכב האוכלוסייה, כמו ישראל. הרשויות גם מכירות היטב את המרחב הציבורי בתחומן, וגם לכך יש חשיבות לניהול מותאם ונכון יותר.

מלבד זאת, הרשויות המקומיות זוכות לאמון ציבורי רחב הרבה יותר מצד התושבים. סקרים שונים מלמדים כי האמון של הציבור הישראלי בשלטון המקומי גבוה בפער משמעותי מהאמון בגופי השלטון המרכזי: לפי מדד הדמוקרטיה לשנת 2018, אמון הציבור ברשויות המקומיות עמד על 53%, לעומת 30.5% בממשלה ו- 27.5% בכנסת.

אמון זה אפשר למספר רשויות לקבוע מגבלות מחמירות יותר מאלה שקבעה הממשלה. למשל, חרף הביקורת הנשמעת בציבור הדתי על ההגבלות על בתי-הכנסת, במקומות מסוימים בהם הנגיף התפשט הצליחו רשויות מקומיות לקבוע מגבלות חמורות מאלו של משרד הבריאות בהסכמת התושבים הדתיים, בתיאום ושיתוף עם רבנים מקומיים.

ועדיין, המודל החדש מהווה קריאת כיוון ראשונית בלבד. ראשית, המודל לא מתייחס כלל לתחום החינוך ומשאיר אותו בידיו הריכוזיות של משרד החינוך. אם תימשך המדיניות הנוכחית, לפיה המשרד קובע בצורה אחידה לכל בית ספר ורשות מקומית את הנהלים, עלולה להיות פגיעה משמעותית בתפקוד מערכת החינוך. מנהלים וראשי רשויות רבים הצביעו על כך שהתנאים הפיזיים השונים בבתי הספר ברחבי הארץ לא מאפשרים לבתי הספר להתנהל בהתאם ל'הנחתות' מהרמה הארצית, וחייבת להיות גמישות, אפילו חלקית, ביישום ההנחיות.

שנית, המודל מתייחס להיבטים הנוגעים באופן ישיר לקורונה, אך מתעלם מהיבטים אחרים שבהם חונקת הריכוזיות הממשלתית את הרשויות. במדד הבנק העולמי, הבוחן את מידת ביזור השלטון המקומי על בסיס פרמטרים שונים, דורגה ישראל במקום ה-94 מבין 182 מדינות בעולם, ובמקום האחרון מבין מדינות ה-OECD. שני תחומים שבהם בלטה הריכוזיות הישראלית במיוחד במחקר זה הם ניהול ההון האנושי והתחום הפיננסי. הרגולציה המחמירה על השלטון המקומי בתחומים אלו מונעת מהרשויות לשלוט באופן יעיל וחכם בניהול התקציב ולקלוט עובדים באופן מיטבי, כולל האפשרות לנייד אותם ולשלם להם שכר הולם.

משבר הקורונה מחייב שידוד מערכות בתחומים רבים ומהווה הזדמנות לבחון מחדש דפוסי התנהלות שהתרגלנו להם במשך שנים. הרצון להעצים את כוחו של השלטון המקומי בטיפול במשבר הקורונה הוא מבורך, אבל חשוב לזכור את הכלל לפיו "מה שלא עובד בשגרה לא יעבוד בחירום". לכן, אסור שהעצמת הסמכויות של השלטון המקומי תסתיים בניהול משבר הקורונה בלבד ועליה לחול גם, ובעיקר, בימי שגרה.

פורסם לראשונה בדה מרקר.