ההפגנות משכנעות את המשוכנעים, או מייצרות שינוי אמיתי?

עד כמה הפגנות ומחאות הן כלי אפקטיבי לשינוי עמדה? מטבע הדברים, הן מאפשרות להרחיב את מעגל המשוכנעים, כשהן סוחפות איתן את אלה ש"יושבים על הגדר". במקביל, הן גורמות ל"צד השני" לחשוב ולשקול מחדש את עמדותיו

Flash 90

גל המחאה של הקיץ ממשיך לצבור תאוצה. מספר המשתתפים עולה בבירור, אם כי עדיין אין מדובר במסה קריטית, ולא מצטיירים עדיין הנהגה ו/או סדר יום ברור. התופעה מעוררת עניין ציבורי ופוליטי רב. גם המזדהים וגם המתנגדים מתייחסים למחאה ללא הרף בקבוצות שיח פרטיות וכך גם אמצעי התקשורת, שעבורם הפגנות, עימותים עם המשטרה ושלטים רבי השראה הם נושא חם וטוב לצילום ולדיון, במיוחד בעונת המלפפונים של הקיץ הישראלי המיוזע.

מטבע הדברים, התמשכות המחאה והרחבת היקפה מעלים שאלות עקרוניות לגבי היעילות של אמצעי פעולה זה. במילים אחרות, האם הפגנות ומחאות לא נועדו אלא "לשכנע את המשוכנעים". התשובה על כך היא כן ולא.

ברור שיש חלקי ציבור שמחאה כזו או אחרת תדבר אליהם יותר מלכתחילה, אבל גם אותם יש להוציא מהבית לרחובות. אין ספק שהמחאה מאפשרת להרחיב את מעגל המשוכנעים, כי רוב האנשים במשטרים דמוקרטיים, שבניגוד למשטרים רודניים אינם מחייבים השתתפות, לרוב "יושבים על הגדר" ועוסקים בענייניהם (היו אפילו חוקרים שטענו כי האדישות האזרחית הזו מבטיחה את יציבותם של משטרים דמוקרטיים). 

ובמקביל, גם "הצד השני" שומע את הקולות העולים מבלפור ומגן צ'רלס קלור ורואים את ההתקהלויות על הגשרים. לעיתים (נדירות) אנשים שלא הזדהו עם המחאה מראשיתה או אפילו התנגדו לה משתכנעים מהמסר ומצטרפים אליה. אבל גם אם הם נשארים בעמדותיהם (ברוב המקרים), המחאה מגיעה אליהם בתיווך התקשורת והרשתות החברתיות וגורמת להם לחשוב מחדש על עמדותיהם ואולי לגבש אותן בצורה קצת אחרת. יש מקרים שבהם "הצד השני" אף מייצר תנועת נגד למחאה, מחשש שהיא תשיג את מטרותיה. יש להדגיש - תנועת נגד כזו אינה פחות דמוקרטית מהמחאה עצמה שכן היא אינה חייבת להיות אלימה, אלא יכולה להשתמש באותם כלים עצמם כדי לאותת שמהלך המחאה אינו מקובל על הכל.

במקרה שלנו נוצר מצב מיוחד שבו ה"בייס" של נתניהו נפגע מאוד כלכלית ממשבר הקורונה ולפיכך הוא "בעל "פוטנציאל מחאה גבוה". ואף על פי כן אנשי ימין בעבר או בהווה מתקשים להצטרף למחאה כפי שהיא בשל מוטיב ה"ביבי הביתה" המרכזי בה. מכאן פתוחות שתי אפשרויות: אם יתחיל מהלך של הצטרפות בסדר גודל משמעותי של הבייס למחאה הקיימת מדובר יהיה במהלך טקטוני שיכול לשנות מהיסוד את המפה פוליטית בארץ. לעומת זאת, אם תוקם תנועת נגד למחאה הקיימת, פוטנציאל האלימות יעלה באופן ניכר.

שאלה עקרונית אחרת, היא מה, אם כן, צריכה להיות האג'נדה של המחאה על מנת שתצליח. לאחרונה נשמעת הטענה שצריך להתמקד רק בעניין הכלכלי – אנחנו רעבים, החזירו את המשק לפעולה מלאה, תנו פיצוי נאות למגזרים הנפגעים – ולוותר נגיעה בכיבוש או בשחיתות. מיקוד זה נשמע על פניו הגיוני כדי להביא למחאה גם את הימין הפוליטי. אולם, הסיכוי שפתרון זה יגייס מגזרים רחבים בהרבה מאלה שכבר מגויסים - הוא קטן. ובכל זאת הוא אינו נותן תשובה לשאלת השאלות: איך הגענו עד הלום? שהרי המצב הנוכחי אינו גזרה משמים, אלא תוצאה של החלטות מדיניות שנעשו על ידי ההנהגה הנוכחית ולא ניתן להפריד את העושה מן המעשה.

פורסם לראשונה בוואלה.