לא תישא רעיון לשווא

בשנתיים האחרונות הייתה החברה הישראלית עדה לכמה מופעים בוטים במיוחד של דיבור שקרי ומעוות בשמם של אידאלים נעלים. זה קרה בעיקר ביחס לתהליך הפלילי המנוהל כנגד ראש הממשלה, כאשר כל הטענות הערכיות הנעלות ביותר כנגד התנהלות ציבורית פסולה נטענו כדי להכתים את ההליכים המשפטיים השונים

Flash 90

חג השבועות מביא מטבעו לעיסוק מוגבר בעשרת הדיברות. אולי אלה אינן בהכרח המצוות 'החשובות' ביותר, שהרי חכמים הזהירו אותנו ככלל מדירוגן של מצוות, אבל בוודאי שאזכורן במתן תורה מעניק להן לכל הפחות מעמד ייחודי ומרכזי.

בין הדיברות הללו יש כאלה שהפכו לעיקרי בשורתה של היהדות לדורי דורות: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. כך גם הציוויים על שמירת שבת וכיבוד ההורים. דווקא שלוש המצוות הראשונות, המצוות האמוניות, קצת נדחקו בתודעת הדורות. המצווה השנייה, 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', אמנם הפכה בפועל לעקרון יהודי משמעותי, ואף מבהירה את הסיבה שבגללה היהדות, בניגוד לנצרות, כל כך ענייה ביצירות אמנות משמעותיות. גם המצווה שלפניה, 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', נחשבת בימינו לפחות מעשית, אבל בימי בית ראשון, הימים שבהם עם ישראל כמעט לא פסק מעבודת אלילים, הייתה לה משמעות רבה.

כך, בשיטת האלימינציה, נראה לכאורה שהדיבר הכי פחות מרכזי הוא הדיבר המצווה 'לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא'. במקור, הוא התפרש כאיסור על שבועת שווא בבתי משפט יהודיים קדומים, שבהם עדיין התקיימה השבועה בשם ה' כתנאי בסיסי לקיומה של עדות אמינה. מאוחר יותר הרחיבו חכמים את משמעות האיסור גם על כל שימוש מיותר בשם ה', כמו כתיבת שם ה' או עצם הזכרתו המפורשת, וכן את כל הסוגיה הרחבה של חילול השם. כלומר, התנהגות בזויה של יהודי דתי, שמעבר למעשה הפסול עצמו מחלל במעשה גם את שמו של הקב"ה, שהוא נמנה לכאורה בין המאמינים בו.

אבל כדרכן של מצוות התורה, אפשר להתייחס לאיסור הזה גם במשמעות תרבותית וחברתית רחבה אף יותר ממילותיו המפורשות. כך, כשם שניתן להשתמש אפילו בשמו של הקב"ה באופן שקרי, אופן המבזה את הקב"ה לא פחות מאשר את המאמין הנבזי עצמו, ניתן גם להשתמש בכל אמונה או רעיון באופן שקרי ובזוי.

למעשה, הרחבה כזו הופכת את נשיאת כלל הרעיונות לשווא, ואף לשקר, לאחד החטאים הנפוצים והקשים ביותר בכל ההיסטוריה האנושית. לא רק שהרשעים והמדכאים הנבזיים ביותר נוטים באופן טבעי להציג את מעשיהם ככאלה שנועדו למען מטרות נעלות, אלא שגם ההיפך נכון. עצם ההופעה באצטלה של עשייה למען מטרה נעלה, נותנת לעתים לבני האדם לגיטימציה פנימית לעשות את החטאים הנוראים ביותר.

זה קרה לאורך כל ההיסטוריה האנושית: אלוהים בכבודו ובעצמו הפך סיבה ודגל למעשי הזוועה הקשים ביותר שעשו בני אדם זה בזה. כך גם רעיון הלאומיות, שבמקורו ביקש להעניק לאנשים דווקא מסגרת להזדהות והגנה. במאה האחרונה התופעה התפשטה גם בכמות האירועים וגם ברמת הזוועה. גרמניה הנאצית נשאה את שם הרעיון הלאומי לשווא באופן הנפשע ביותר. מובילי הדיקטטורה הקומוניסטית נשאו את שם הסוציאליזם, או הצדק החברתי, לשווא, וכן הלאה.

אפילו בעולם המערבי-ליברלי הדברים מתרחשים שוב ושוב. ליברלים בעלי אישיות טהרנית חוסמים לא פעם את דרכם של יריבים אידיאולוגיים למשרות ולתפקידים שונים. ועדי עובדים נושאים לא פעם לשווא את דגל זכויות העובדים, כשבשמו הם מתעללים בחברה כולה כדי לקבל זכויות יתר לא מוצדקות. פמיניסטיות נושאות לפעמים את דגל שוויון הזכויות כדי להפוך את הגברים למעוטי זכויות, אם במצבי גירושין או בקבלה אוטומטית מדי של טענות על הטרדה מינית.

בשנתיים האחרונות הייתה החברה הישראלית עדה לכמה מופעים בוטים במיוחד של דיבור שקרי ומעוות בשמם של אידאלים נעלים. זה קרה במיוחד ביחס לתהליך הפלילי המנוהל כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כל הטענות הערכיות הנעלות ביותר כנגד התנהלות ציבורית פסולה נטענו כדי להפליל את ההליך הפלילי של החקירה, הגשת כתב האישום, והמשפט עצמו: רדיפה פוליטית, מחיקת רצון העם, אכיפה בררנית, ועוד ועוד. כך גם הצגת הנאשם, גדול האליטיסטים של הפוליטיקה הישראלית, כמיצגה האותנטי של 'ישראל השנייה'.

כיצד ניתן להבחין בין אידאלים כנים לכאלה שרק נישאים לשווא כדי להסוות מאבק אינטרסים? הנה כמה כללי אצבע פשוטים: אם הרעיונות הנשגבים מופיעים לראשונה כדי להגן על אדם מסוים, ולא על כלל הנפגעים מאותה עוולה, זו נשיאה לשווא; אם המעשים הנעשים בשם אותם אידאלים חמורים וקשים יותר מהתוצאה שאותה הם מבקשים למנוע, גם זו נשיאה לשווא. החלת הכללים האלה על משפט נתניהו תחדד את הבנת הבעייתיות בהתנהלותו.

פורסם לראשונה במקור ראשון.