קולו של הפיקולו

כאשר ייערך בפרספקטיבה של זמן מאזן להישגיו וכישלונותיו של בית המשפט, לא יפקד מקומן של הריסות הבתים המאושרות בצד החובה. מדובר בסנקציה שעיקרה הוא פגיעה במי שלא חטאו, בניגוד לעקרון האחריות האישית, שמקורו בתורה ושהוא מיסודות הציוויליזציה האנושית

Flash 90

וכך כתב השופט חשין: "גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו. אך נודה על האמת: באותם מחוזות קולו כקול הפיקולו, זך וטהור, אך ייבלע בהמולה".בג"ץ 1730/96 סביח ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון ואח' (1996), פסק דין מיום 19.3.1996

ניתן להתעודד בפסק הדין שבו מנע בג"ץ (752/20 שניתן ב- 25.05.2020) ברוב דעות, הריסת ביתו של מי שלפי כתב האישום שהוגש נגדו הוא מחבל מתועב- שותף ברציחתו של דביר שורק ז"ל. ניתן ללמוד מפסק הדין שאין לסתום את הגולל על בית המשפט, למרות האכזבה מפסק דינו בעניין כהונת נתניהו כראש ממשלה.

מדובר בצו הריסה במקרה גבולי, שהובא, לכן, לבחינה בפני הדרגים הבכירים ביותר- מה שתרם להשתהות ההחלטה. שופטי הרוב, פוגלמן וברון, סברו שיש למנוע את ההריסה, שנפגעיה הישירים הם בני משפחתו של המחבל בגלל השיהוי בקבלת החלטה. זו התקבלה כחמישה חודשים אחרי פיגוע הדקירה הרצחני. השיהוי מקטין את אפקטיביות ההרתעה, שבלאו הכי כבר הושגה - ככל שמאמינים ביעילות ההרתעה של הצעד הזה - בהריסת בתיהם של השותפים האחרים לפיגוע בחודש אוגוסט 2019, שבתיהם נהרסו בנובמבר באותה השנה.

השיהוי מפחית גם את האמון של הפלשתינאים ושל הישראלים בכך שנוקטים בהריסה לשם הרתעה בלבד, וזאת, על רקע העובדה שהאפקטיביות של הריסת הבתים תלויה מזה זמן רב בספק רב. מתחזקת, לכן, העמדה שמדובר בנקמה- הפוגעת בעיקר בלא מעורבים, ובריצוי דעת הקהל. העדר אמון בהרתעה כשיקול דומיננטי מגביר את תחושת אי הצדק בקרב מי שנפגעים מן ההריסה ואחרים. תחושה המלבה את האש ויוצרת הנעה לאלימות. השיהוי מגדיל גם את הפגיעה בבני המשפחה, שיכלה להיווצר אצלם ציפייה שביתם לא ייהרס; ומבחינה זו הם דומים למי שפוגעים בו אחרי שחש שכבר ניצל מפגיעה (כמו המוצא להורג שחבל התלייה שלו נקרע).

השופטת ברון התבססה בפסק דינה על שיקול נוסף, מכריע בעיניה. היא סברה כי שאלת הכוח ההרתעתי של הריסות בתים לוטה בערפל ומוטלת בספק, וכי עובדה זו משליכה על הצדקת השימוש באמצעי זה. לשיטתה, הריסת בית ללא מתן משקל למידת ידיעתם או מעורבותם של בני במשפחה במעשה הטרור אינה עומדת כלל במבחן המידתיות. במקרה זה, ביחס לרעייתו של המפגע ושלושת ילדיו (בני שנתיים, שמונה ושש עשרה)- לא הייתה טענה בדבר מעורבות או ידיעה מוקדמת שלהם על מעשה הטרור. הם גם לא הביעו בו תמיכה בדיעבד. בכך ראתה השופט ברון נימוק מרכזי לקבלת העתירה.

ואכן, משום שהפעלת הסמכות הדרקונית הזו חייבת להיות מופעלת בזהירות ורק במקרים מיוחדים וחריגים, ברור מדוע התלבטו הן במערכת הביטחון והן בבית המשפט לגבי הריסה זו. מקרה המעורר התלבטות בתוך מערכת הביטחון מן הסתם אינו עומד בדרישות של מיוחדות וחריגות המצדיקות הריסה. עניינה של המערכת מבחינת האינטרס בביטחון התושבים הוא לעודד משפחות של מפגעים שלא לתמוך במעשי טרור של בן משפחה; ואין עידוד כזה כאשר לא מבחינים בין משפחות המשמיעות בפומבי תמיכה בפיגוע לכאלה שנמנעות מכך. די ברור שכאשר ייערך בפרספקטיבה של זמן מאזן להישגיו וכישלונותיו של בית המשפט, לא יפקד מקומן של הריסות הבתים המאושרות בצד החובה. מדובר באישור שניתן על ידי בג"ץ לסנקציה הברברית (כלשונו של השופט המנוח שמעון אגרנט) של הריסת בתים, שעיקרה הוא פגיעה במי שלא חטאו, בניגוד לעקרון האחריות האישית, שמקורו בתורה ושהוא מיסודות הציוויליזציה האנושית. פגיעה כזו היא בבחינת ה"לא ייעשה" בחברות בנות תרבות. כך גם ההנמקה הבלתי משכנעת, לפיה אין מדובר בענישה, והיומרה השיפוטית להבחין בין הרתעה לבין תגמול וריצוי דעת הקהל, כאשר ברור שהם משמשים בערבוביה.

על הרקע הזה, יש להעריך במיוחד מאמצים שנעשים לרכך את המדיניות הזו, לצמצמה, ולהימנע מהחלתה במקרי גבול. מבחינה זו, ערבה עד מאד לאוזן הנעימה הפיקולו (בלשונו של השופט חשין) של השופטת ברון השמיעה. אם תתקבל עמדה זו כגישה עקרונית-כללית, יהיה בכך כדי למתן את העוקץ המר שבהריסות בתים.

מבחן אמתי למידת מחויבותו של בית משפט לערכים הומניסטיים בסיסיים הוא כאשר הדבר נוגע למי שאינם "אנחנו", כדוגמת מי שאנו חשים כלפיהם תעוב ואיבה, אך חייבים לראות בהם בני אדם - מחבלים, ולהבדיל- מבקשי מקלט (אלה שישראל הפכה אותם למסתננים בשיטה של אי בדיקת בקשותיהם למקלט במשך שנים). כאשר בית המשפט נחלץ להגן על זכויותיהם הבסיסיות של מי ששנואים או בלתי אהודים על ידי רוב הציבור, הוא בהכרח משלם על כך מחירים- השלטון רואה זאת בעין רעה במיוחד, וחלק גדול מן הציבור מגיב בעוינות ממש כלפי בית המשפט. מבקרי בית המשפט צריכים להחליט אם מצפים הם, ואף יותר מזה-  תובעים הם, מבית המשפט להגן על כבוד האדם וחירותו, באשר הוא אדם, או שהאדם מבחינתם מתמצה ונגמר בנו. אם נאמנים הם לתפיסה ההומניסטית, חייבים הם לראות את האדם בכול אדם, וממילא לקבל כפועל יוצא הכרחי את ההתנגדות והניכור כלפי בית המשפט עקב העובדה שהוא ממלא את תפקידו השיפוטי בנאמנות. עוד לא הומצא הפטנט שמאפשר לבית המשפט לפעול כהלכה וגם להיות אהוד על ידי השלטון ולזכות בפופולריות רחבה בציבור. הציפייה כלפי בית המשפט להצליח בשני המובנים- לעשות משפט צדק כלפי כולם ולהיות נישא על כתפיים היא בבחינת הבלתי אפשרי להשגה. היא, לכן, בלתי הוגנת.