לחזק את השלטון המקומי
על הממשלה להבין שהשלטון המקומי הוא גוף ממשל דמוקרטי ועצמאי ולא רק זרוע ביצועית, ולבזר את סמכויותיה לטובת הרשויות המקומיות
Flash 90
הצורך לבחון מחדש את שיטת הממשל בישראל עולה לא מעט לסדר היום בחודשים האחרונים, עם הקמתה של הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, שסימנה את סופה של כהונתה המתמשכת ומייגעת של ממשלת המעבר. ההצעות השונות מתמקדות בשינוי שיטת הבחירות, אך חשוב להפנות זרקור גם לחיזוק מעמדו של השלטון המקומי.
על רקע חוסר היציבות הבולט של הממשלה, שהולך כנראה להישאר איתנו בשנים הקרובות בעקבות חילופי השרים התכופים שנקבעו בהסכם הקואליציוני, בולט השלטון המקומי כאי של יציבות ואפקטיביות.
משבר הקורונה רק חידד את היתרון של השלטון המקומי, כאשר חלק גדול מהחלטות הממשלה, בעיקר בתחום פתיחת מוסדות החינוך, היו מנותקות לחלוטין מהמצב בשטח, ושונו רק לאחר מאבק מתמשך של ראשי הרשויות.
חיזוק מעמדו וכוחו של השלטון המקומי מתבקש במיוחד על רקע המגמות המתרחשות בעולם. בשנות ה-80 החלה בעולם המערבי מגמה משמעותית של ביזור מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי. ביטוי מובהק לכך ניתן בחתימת האמנה האירופית לשלטון מקומי ב-1985, במסגרתה הצהירו מדינות אירופה על מעמדו המשמעותי של השלטון המקומי כגוף ממשל דמוקרטי ועצמאי, ועל ההיבטים המעשיים שעליהן לקדם כדי לחזקו.
למרבה הצער, מגמה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי כאן אצלנו. מדדים שונים מצביעים על כך שישראל היא מהמדינות הריכוזיות ביותר בעולם המערבי, והשלטון המקומי בה חלש למדי. מנתוני ה-OECD עולה כי שיעור התקציב של השלטון המקומי בישראל מהתוצר הלאומי עומד על 5.5% בלבד, נמוך במחצית מהממוצע במדינות הלא-פדרליות, מה שממקם אותה במקום ה-28 מבין 35 מדינות ה-OECD במידת הביזור שלה. אם לא די בכך, במדד של הבנק העולמי, שבוחן את מידת ביזור השלטון המקומי על בסיס פרמטרים שונים - ובהם היקף הרגולציה על הרשויות ומידת עצמאותן בנוגע לניהול ההון האנושי ולגביית מסים - דורגה ישראל במקום ה-94 מבין 182 מדינות בעולם, ובמקום האחרון מבין מדינות ה-OECD!
מעמדן החלש של הרשויות המקומיות בישראל מתבטא גם בהיקף הסמכויות הנמוך שלהן בתחומים כמו חינוך ותחבורה, ובכך שהשלטון המרכזי תופס אותן כזרוע ביצועית שלו, ולא כגוף דמוקרטי המייצג את התושבים.
אחד החששות המרכזיים העולים בשיח הציבורי נגד חיזוק השלטון המקומי, מתייחס לריבוי מעשי השחיתות בין קירותיו,. אולם מחקרים שונים שנערכו בעולם לא הצליחו למצוא מענה ברור לשאלה האם השלטון המקומי נוטה לשחיתות רבה יותר מאשר הממשלה. גם בישראל, ניכר כי מדובר בתחושות בטן, ולא בניתוח אמפירי של היקף תופעות השחיתות. אין ספק שבשלטון המקומי בישראל ישנן תופעות של שחיתות שצריך וחשוב למגר, אך אין להיתלות בהן כסיבה לשימור הכוח בשלטון המרכזי.
סקרים שונים מלמדים שהאמון של הציבור הישראלי בשלטון המקומי גבוה בפער משמעותי מהאמון בגופי השלטון המרכזי. לדוגמה, לפי מדד הדמוקרטיה לשנת 2018, אמון הציבור ברשויות המקומיות עומד על 53%, לעומת 30.5% בממשלה, 27.5% בכנסת ו- 16% במפלגות.
נתונים אלו עשויים ללמד כי הציבור מעוניין בחיזוק משמעותי של השלטון המקומי, אך כדי שזה יקרה, על הממשלה לוותר על חלק מסמכויותיה ולהעבירן לאחריותו. הרפורמה הדרושה בשיטת הממשל שלנו היא לא רק צמצום משרדי הממשלה אלא גם, ואולי בעיקר, צמצום הכוח של משרדי הממשלה לטובת חיזוק השלטון המקומי.