המשרד לפיתוח הביורוקרטיה

בזמן שמשרדי ממשלה חדשים צצים- הגיע הזמן גם לסגור אחרים. במקום לפעול למטרה שלשמה הוקם, עסוק המשרד לפיתוח הנגב והגליל בהערמת קשיים וביורוקרטיה על הרשויות המקומיות הזקוקות ביותר לעזרתו

Shutterstock

מבין הכשלים שמצביע עליהם דוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה, בולט זה של עבודת הממשלה אל מול הפריפריה, והמחיר הכאוב המגולם ברצון הממשלה לשמור על "ישראל השנייה" כנועה וצייתנית לגחמות הפקידים והשרים.

אחד מפרקי הדוח עוסק במשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, שמטרתו המוצהרת היא חיזוק היישובים בפריפריה החברתית והגאוגרפית. תקציב המשרד גדל משמעותית בשנים האחרונות, והוא עומד כיום על למעלה מחצי מיליארד ש"ח, כאשר מרביתו מוקצה לתקצוב פרויקטים ופעילויות שונות בתחומי חינוך, תרבות, פיתוח תשתיות ותעסוקה באמצעות קולות קוראים לרשויות המקומיות. דוח המבקר מצביע על קשיים וחסמים רבים שמערים המשרד על הרשויות בדרך לקבל את המגיע להן: עיכובים בהעברת התקציבים, מתן זמן מוגבל מאוד להגשת בקשות התמיכה והיעדר הנגשה של הקולות הקוראים בערבית.

אולם, ממבט מבפנים, המבקר התייחס רק לחלק קטן מעודף הבירוקרטיה שהמשרד מערים על הרשויות. בפועל, ראשי הרשויות טוענים שרבים מהקולות הקוראים שמפרסם המשרד מסובכים ומפותלים, ומנוסחים לא פעם כבעיה מילולית. ייתכן מאוד כי זו גם הסיבה בגינה רשויות בחברה הערבית העידו בפני המבקר כי "הן נמנעות מלהגיש בקשות או שבקשותיהן נפסלות כי הוגשו באופן שגוי בשל קשיים בהבנת ההוראות הכתובות".

גם בשלבי הביצוע, דורש המשרד מילוי טפסים שונים ומשונים כתנאי להעברת התקציב. לא בכדי רשויות רבות נעזרות בסיוען של חברות חיצוניות על מנת להתגבר על המכשול ולהצליח לזכות במשאבים. גם המשרד עצמו לא מצליח להשתלט על עומס הבירוקרטיה, ונעזר לעתים קרובות בחברות חיצוניות. כל זה, כמובן, על חשבון משלם המיסים.

ריבוי הבירוקרטיה הוא רק סימפטום לשליטה המוחלטת שהמשרד מבקש לעצמו כחלק מתפיסתו את הרשויות כקבלן ביצוע בלבד, ולא כגורם דמוקרטי המייצג את התושבים. בפניות שונות שקיבל מבקר המדינה עולה כי המשרד מחליט על הקצאת המשאבים לתחומים השונים באופן חד צדדי, מה שמוביל במקרים רבים לחוסר הלימה בין הקולות הקוראים לצרכים בשטח.

הניתוק של המשרד כל כך עמוק, כפי שמופיע בדוח, שגם בשנת 2020, הוא אינו מאפשר הגשה מקוונת של טפסים, ועדיין מחייב את הרשויות, המצויות ברובן בנגב ובגליל, להגיע פיזית למשרדים בתל אביב על מנת להגיש מסמכים.

האבסורד זועק לשמיים דווקא בגלל הצורך האקוטי של הרשויות המקומיות בכספים הללו. בעוד שלרשויות החזקות הכנסות עצמיות רבות מארנונה לעסקים המאפשרות להן לנווט את מדיניותן ולקדם פרוייקטים באופן עצמאי, הרי שרובו המוחלט של התקציב של הרשויות בפריפריה "צבוע" לתחומי החינוך והרווחה וכמעט אין להן שליטה עליו. תקציבי משרד הפריפריה, הנגב והגליל יכולים לאפשר לרשויות מרווח נשימה לקידום פרויקטים שהציבור שלהן זקוק להם ומעוניין בהם, אבל בפועל רבים מהם מבוזבזים על בירוקרטיה או על פרויקטים שאין באמת צורך ממשי בהם.

הפתרון הפשוט והמתבקש הוא ביטול המשרד, והעברת הכספים ישירות לרשויות כחלק ממענק האיזון של משרד הפנים, כדי לאפשר שימוש על פי שיקול דעתן ובהתאם להבנתן את רצון התושבים, או לכל הפחות קביעת תחומי יעד כלליים לכספים על-ידי הממשלה, תוך מתן גמישות בבחירת הפרויקטים.

אך פתרון זה לא הולך להתממש בקרוב כי המצב הנוכחי נוח בהרבה לממשלה ומאפיין את התנהלות רבים מהמשרדים: רק כך מצליחה הממשלה לשמר את המצב התלותי של "ישראל השנייה". אם הרשויות בפריפריה יקבלו את הכסף ישירות, הרי שלא יוכלו להסתובב ולגזור סרטים בפריפריה לפני בחירות, ובינתיים, נציגי התושבים ימשיכו להתרוצץ ולהתחנן לקבל את מעט הכספים המגיעים להם בדין. נראה שהגיע הזמן להתאגדות הרשויות המקומיות בפריפריה, כדי שהממשלה תפסיק לקשור להן את הידיים. 

פורסם לראשונה בדה מרקר.