נתהפכו היוצרות- פרס ישראל לרב אריאל

כמה מצער שלקראת יום העצמאות מצא בית המשפט לשמח דווקא את הגזענים וקרוביהם למיניהם. כמה חבל שבחר להעלות קרנן של דעות קדומות, החותרות תחת העצמאות הפנימית, והוסיף על דבריו הפוגעניים של הרב אריאל פגיעה משל עצמו

Flash 90

העותרים נגד שר החינוך, האגודה למען הלהט"ב בישראל, ביקשו לצמצם את חזית המריבה. כול שביקשו היה להחזיר את הענקת הפרס לדיון חוזר בוועדת הפרס. העילה לכך היו התבטאויות קשות של הרב אריאל נגד הלהט"בים, בהזדמנויות שונות ולאורך זמן, שלא הובאו בפני הוועדה ולא היו ידועות לחבריה. בהתבטאויות אלה תיאר הרב אריאל את הלהט"בים כלא נורמטיביים, כחולים, כנכים, כטעוני טיפול (תרופות, טיפול פסיכולוגי ודרכים אחרות), כמי שיש לחמול עליהם. כן פסק שאין להשכיר דירה לזוג לסביות. במסגרת העתירה, הוא לא חזר בו מדבריו ולא הצר עליהם.

לא הייתה מחלוקת כי מדובר בהתבטאויות צורמות, בוטות ועולבות בציבור שלם. יתר על כן, העותרים הביאו לפחות ראשית ראיה להשפעה אפשרית של החומר הזה על חברי הוועדה. שניים מתוך השלושה (פרופ' אביעד הכהן וחבר נוסף בעילום שם) התראיינו לתקשורת ומסרו שלא היו מודעים להתבטאויותיו של הרב, וכי הם סבורים שיש להחזיר את הדיון לוועדה כדי שהמלצתה תישקל מחדש לאור המכלול.

על יסוד הדברים האלה טענו העותרים כי סירוב השר להחזיר את הנושא לוועדה כדי שתשקול מחדש את החלטתה על בסיס התמונה המלאה, הינו בלתי סביר. אלא שבית המשפט לא אפשר את הצמצום הזה. הוא החליט להכריע מראש, באופן מקדמי וגורף, מה רלבנטי להחלטתה של ועדת הפרס. הוא הכריע כי להתבטאויותיו של הרב אין כול רלבנטיות להחלטה. זו הכרעה מוקשית. ברור שפרס ישראל  ניתן בראש ובראשונה על הצטיינות ותרומה חשובה בתחום הדעת שעליו ניתן הפרס או בעשייה כשמדובר במפעל חיים. אבל אין בכך כדי למצות את סוגיית הראויות לפרס. מדובר בפרס היוקרתי ביותר שהמדינה מעניקה, והוא בבחינת הערכה ציבורית למקבליו על פועלם. לא בכדי הוא נקרא "פרס ישראל". מקבלי הפרס מזוהים עם המדינה; ומשום שמדובר בפרס הכי יוקרתי של המדינה- עם המיטב שבמיטב שבה. הם אינם רק מצטיינים במדע או בעשייה חברתית. הם הקירוב הגדול ביותר מבחינת המדינה לדמויות מופת, למי שאחרים אמורים לשאוב מהם דוגמה והשראה.

ואכן, בפסיקה קודמת (עניין שטרנהל), נאמר כי ייתכנו מקרים, אמנם חריגים ונדירים, בהם יהיה ראוי לשקול שיקולים שנוגעים לדמותו של המועמד ובמשמעויות הערכיות והחברתיות של בחירתו, כדוגמת מי שמזוהה עם ערכים המנוגדים באופן ממשי לערכיה של המדינה. למשל מי שידוע כאוחז בעמדות גזעניות או שהשמיע התבטאויות שיש בהן השפלה או ביזוי קשים בכבודו של אדם או של ציבור ומקרים קיצוניים מעין אלה. במקום להעביר את השאלה אם המקרה שבפניו משתייך לקטגוריה זו לוועדה, שהיא שאמורה להכריע בה, בחר בית המשפט להחליט בה בעצמו. הוא קבע שדבריו של הרב אריאל ראויים לביקורת נוקבת, אך אינם נופלים לגדר המקרים שתוארו לעיל. זו קביעה בעייתית ותמוהה, במיוחד כשהשאלה שהוכרעה לא הייתה אם מדובר בנתון מכריע או דומיננטי אלא בנתון שיש לו רלבנטיות. המהלך שהלך בו בית המשפט, שלא לצורך, הביא אותו לומר דברים פוגעניים ביותר על הקהילה הלהט"בית. וכך כתב: "בין אם נרצה ובין אם לאו, עצם השיח בדבר עצם הלגיטימיות של קהילת הלהט"ב עודנו קיים ונוכח בחברה הישראלית; ויש מי שסבורים עדיין כי ההלכה היהודית אינה מאפשרת הכרה בזכותם של חברי הקהילה לכבוד ולשוויון". בנוסף, קבע בית המשפט כי התבטאויותיו של הרב אריאל הגם שהן ראויות לביקורת נוקבת אינן עומדות בקנה המידה המחמיר שנקבע בעניין שטרנהל, כפי שתואר לעיל.

דומה כי נתהפכו לו היוצרות לבית המשפט והוא מכפיף את העמדה הנורמטיבית למציאות במקום להכפיף את המציאות לנורמה. העובדה שיש בחברה עמדות גזעניות ועמדות המבזות ציבורים שלמים (שלא אחת נאחזות בדת או במסורת) היא מצב דברים מצער. לא ברור כיצד יש בכך כדי להמעיט מחומרתם ופגיעתם הרעה של הדברים. נשווה בנפשנו שדברים כדברי הרב אריאל היו נכתבים על יהודים במדינה נוצרית או מוסלמית; ואחר-כך הייתה באה ערכאה שיפוטית וקובעת כי אין לעמדות אנטישמיות כאלה שום רלבנטיות לעניין ראויותו של אדם לפרס היוקרתי ביותר הניתן באותה מדינה.

בית המשפט מעניק למעשה לגיטימציה משולשת, לעמדות אנטי להט"ביות, שהן ביסודן אנטי הומניסטיות. ואם לא לגיטימציה מלאה- לפחות, פיחות ניכר של פוגענותם וחומרתם. בראש ובראשונה, בדברים עצמם, כפי שצוטטו לעיל. צריך להבין- שלילת עצם הלגיטימיות של קהילה וכפירה בזכותה לכבוד ולשוויון מכשירה את הקרקע לפגוע בה. בנוסף, בקביעתו של בית המשפט שהדברים אינם עומדים בקנה המידה שנקבע בפרשת שטרנהל למקרים חריגים, ולכן אין להם כול רלבנטיות. קשה להבין קביעה זו. שהרי מדובר בהתבטאויות שיש בהן במובהק השפלה וביזוי של ציבור שלם. העובדה שמדובר בדעות רווחות, שיש להן אחיזה בדתות ובהיסטוריה ארוכה של רדיפה, אפליה לרעה, השמדה ופגיעות, לרבות מעשי רצח- אינה עושה את העמדות האלה ליותר נסבלות. ההפך הוא הנכון. הקביעה הזו של בית המשפט היא סטירת לחי מטעמו בפניהם של בנות ובני הקהילה הלהט"בית, בבחינת הוספת פצע על חבורה. ושלישית, בתוצאה של פסק הדין, שמבחינת חלק גדול של הציבור היא לגיטימציה מובהקת לעמדות אנטי להט"ביות. בית המשפט כתב דברי הוקעה על הדברים, אבל מהו שיעור אלה שקוראים את פסק הדין, לעומת אלה שמתרשמים רק מן השורה התחתונה? בית המשפט כותב גם שהפרס אינו נותן גושפנקא להתבטאויותיו. זה נחמד, וודאי משקף את עמדת בית המשפט. אבל למי ניתנה שליטה על דעת הקהל והגושפנקה הניתנות על ידה?  במערכה שבין קבוצה שהיא מושא לדה-לגיטימציה חריפה וראויה להגנה שיפוטית מיוחדת, לבין המסיתים והמדיחים נגדה- הציב עצמו בית המשפט, בפועל, בצד הלא נכון.

בית המשפט מצדיק את עמדתו בהגנה על חופש הביטוי, אבל זהו טיעון חלש ובלתי משכנע. האם יש לאדם בישראל, מצטיין ככול שיהיה, זכות קנויה לקבל פרס ישראל? עולה מפסק הדין שיבוש קטגוריאלי, בין דעות שלא בקונסנסוס, שחופש הביטוי מחייב, ובצדק רב, לסבול (ואף להעניק להן הגנה מיוחדת) לבין דעות גזעניות (גם אם מדובר בקבוצות שאינן נופלות בגדר הגדרת הגזענות). מדובר בעמדות המנוגדות לליבה הערכית ההומניסטית שאנו בטוחים בנכונותה- דעות פוגעניות הפוגעות בכבודן האנושי של קבוצות שלמות ובזכותן לשוויון וסוללות דרך לפגוע בהן. מדובר בדעות קדומות שאשליה היא שניתן להביסן באמצעות שיח רציונלי. דווקא בשיטה משפטית שבה מבקשים לעשות שימוש מינימלי באיסורים פליליים בהקשרי חופש הביטוי, מתבקש שהמאבק בדעות פסולות יתחולל בתחום החינוכי, ציבורי, סמלי, כדוגמת הענקת פרס ישראל. העלאת חופש הביטוי לראש התורן איננה לעניין בהקשר זה.

באופן מוזר, של הבנייה לא לגמרי הגיונית, מגיע בית המשפט אל ההלכה הרלבנטית ביותר, זו שבעניינו של שמואל שניצר, בסוף פסק הדין. הוא נדרש לפסק הדין הזה- לא כדי לשאוב ממנו השראה אלא כדי להסירו מדרכו. המקרה של שניצר מתאים מאד לענייננו. גם שם מדובר היה במידע שלא היה ידוע לוועדה (מאמר גזעני כלפי העדה האתיופית שפרסם, עליו חויב בדין האתיקה של העיתונאים), שהביא להחזרת הדיון אליה על ידי בג"ץ. בסופו של דבר, ועל יסוד המידע הזה, חזרה בה הוועדה מהחלטתה הראשונית. בעקבות המעטת הערך של הלכת שניצר על ידו, פותח בית המשפט פתח רחב להתעלמות גם מהתבטאויות שהן גזעניות ממש, לכאורה גם כאלה שהן אסורות לפי חוק. כך נסללת הדרך להענקת פרסי ישראל לגזענים ממש. בעוד שבעבר למדנו וידענו שגזען אינו רשאי להיות ראש עיר בישראל, מתבקשים אנו עכשיו ללימוד חדש ושונה- שהוא עשוי לזכות בפרס ישראל ולסמל את המיטב הישראלי. ומה יהיה על תפארת ישראל?

ההשוואה שעורך בית המשפט בין הרב אריאל לבין העיתונאי שניצר אינה משכנעת. במקרה של שניצר מדובר היה בהשתלחות גזענית בעדה האתיופית. דבריו של אריאל על הלהט"בים- המבטאים דעות קדומות ויחס שלילי ופוגעני כלפיהם, תוך חילול כבודם האנושי- אינם פוגעניים פחות. בעוד שבמקרה של שניצר מדובר היה בהתבטאות אחת, אצל הרב אריאל מדובר בהתבטאויות חוזרות, על קו שהוא נוקט בו בעקביות. ההפרדה שעורך בית המשפט בין הרב אריאל כרב לבין הרב אריאל כמומחה לספרות תורנית- מומחיות שזיכתה אותו בפרס- היא מלאכותית, במידה רבה. וודאי שאינה תואמת לתפיסת כל אלה שרואים ברב אריאל סמכות הלכתית. החומרה היתרה שמייחס בית המשפט להיותו של שניצר עיתונאי שזכה לשעה בפרס ישראל לעיתונות לעומת הרב אריאל שזכה בפרס על תרומתו לספרות התורנית היא מוזרה. לא יכול להיות ספק בהשפעתו הציבורית הנרחבת של הרב אריאל, כהצטברות של היותו רב ומומחה לספרות תורנית, בהשוואה לכול עיתונאי, גם אם הוא בעל מוניטין. הרב אומר דברים בשם סמכותו ההלכתית-תורנית, וכך גם נתפסים דבריו. ברור שמידת השפעתו גדולה יותר מזו של עיתונאי.

כמה מצער שלקראת יום העצמאות מצא בית המשפט לשמח דווקא את הגזענים וקרוביהם למיניהם.  כמה חבל שבחר להעלות קרנן של דעות קדומות, החותרות תחת העצמאות הפנימית, והוסיף על דבריו הפוגעניים של הרב אריאל פגיעה משל עצמו.