אף אחד לא נלחם על תיק החינוך

העובדה שאף צד במו"מ הקואליציוני לא דורש את משרד החינוך, משקפת את המשבר בו נמצאת מערכת החינוך בישראל, שהתחדד לאור היחס למורים ותפיסתה כ"שמרטף הלאומי" הנדרש לצורך החזרת המשק לתפקוד, ולא כנדבך מרכזי לעתיד החברה הישראלית

Flash 90

בממשלת ישראל הראשונה, זו הזמנית שהוקמה במאי 1948 כיהנו 13 שרים שהיו אחראים על תחומים חשובים והכרחיים לתקופה זו- ביטחון, חוץ, פנים, משטרה, עלייה ועוד. התחום היחיד שלא זכה לשר בשלב זה, היה החינוך. זה לקח זמן, עשרה חודשים ליתר דיוק. עד לבחירות בינואר 1949, ועוד חודשיים לאחר מכן. בסופו של דבר, ולמרות הסתייגויות ממידת יכולותיו הניהוליות, אבל תוך הערכה רבה להיותו אינטלקטואל ואיש רוח, מונה זלמן שז"ר לעמוד בראש המערכת שתהפוך עם השנים למפלצת הזוכה לתקציבי עתק, לצד היותה נושאת מטוסים שמתקשה לנוע ולהתקדם במרחב הכל-כך חשוב של עיצוב החברה הישראלית.

אנקדוטה זו על העיכוב במינוי שר חינוך הראשון של מדינת ישראל, המובאת במחקריו של ההיסטוריון ד"ר צבי צמרת (לימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך), משקפת דפוס שנשאר עמנו עד היום. הרי השאלה מי יקבל את משרד החינוך לא עמדה במוקד של אף ויכוח ומחלוקת במו"מ הקואליציוני בין כחול לבן לליכוד.

מידת החשיבות והנחשקות של המשרד שחולש היום על תקציב ענק של 60 מיליארד שקלים, ושיש בידו את האפשרות והכוח להשפיע על אזרחי העתיד ולסייע בקידומה של החברה הישראלית אל מעבר למחוזות הבערות, השחיתות והאלימות- פשוט לא מעניינת.

גם כעת תחת מעטה החירום והמשבר שהביאה עמה מגפת הקורונה, מסתבר שמשרד החינוך שמור כמעין פרס ניחומים למפלגת ימינה אם תחליט להיכנס לקואליציה ובכל מקרה, אין זה ברור עד לכתיבת שורות אלה מי מועמד לאייש אותו מעבר לרצונו המוצהר של שר החינוך הזמני הרב רפי פרץ להישאר בתפקידו. 

חוסר הרצון של מרבית בכירי הליכוד וכחול לבן להחזיק בתיק, בולט במיוחד לאור משבר המנהיגות הנוכחי במערכת החינוך, המציף את הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך בעשורים האחרונים: הפערים ואי השוויון בין הקבוצות בחברה בכל הנוגע לנגישות לחינוך איכותי, למידה מרחוק ריכוזיות יתר של משרד החינוך, כפילות המסרים וההנחיות והיעדרו של חזון פדגוגי וחינוכי פורץ דרך שיכול היה למנף מציאות זו לשינוי עומק במערכת כולה יחד עם אנשי ונשות החינוך.

אבל מעבר לכך, המשבר הנוכחי מבליט ומציף את חוסר האמון המתמשך של ההנהגה בכלל ומשרד החינוך בפרט, במורים ובמורות. הדרתם מתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לחזרה לשגרה, והעמידה מהצד עם תגובה רפה לאור השיח הציבורי הקשה המתנהל בתקשורת וברשתות החברתיות בנוגע לעבודתם של המורים במהלך השבועות האחרונים, מספרים את כל הסיפור. בקרוב המערכת תחזור לתפקד. מתווה החזרה לשגרה, שמעורר ביקורת קשה בקרב הצוותים החינוכיים, יצטרך לעמוד במבחן המציאות. אבל המבחן האמיתי הוא הכיוון אליו החברה הישראלית תפנה ביחסה אל תחום החינוך.

מערכת החינוך אינה השמרטף הלאומי הנדרש לצורך החזרת המשק לתפקוד, למרות שכך משתמע מהדיונים הנוכחיים אודות החזרה ללימודים. היא אחד הבסיסים המרכזיים לעתידה של החברה בכל התחומים. העובדה שבמסגרת חלוקת התיקים בממשלה הקרובה אין מי שיציע חזון חינוכי והתוויית דרך חדשה למערכת החינוך גם בעת משבר זה, מלמדת בעיקר על הפער הבלתי נתפס בין מילים גבוהות בדבר חשיבות החינוך, לבין יישומן בפועל. המשך דפוס פעולה זה בממשלה המתהווה, הוא מתכון להנצחת כשלי המערכת גם בעתיד ובכיה לדורות עבור כולנו.

פורסם לראשונה ב-Ynet.