על בחירות ורצון העם
הדמוקרטיה הישראלית, כמו גם בעולם כולו, בנויה משילוב של בחירות בהן מבטא העם את רצונו, נבחרי ציבור המקבלים החלטות דה פקטו, ומנגנונים המוודאים שנבחרי הציבור אכן פועלים לפי רצון העם. כך היה וכך ראוי שימשיך להיות
Flash 90
טרם הבחירות נשמעה הטענה כי הדבק היחיד המאחד את כחול לבן בפרט, ואת גוש המרכז שמאל בכלל, הוא הקריאה "רק לא ביבי". יש אמת בכך. חברי הכנסת אביגדור ליברמן, ניצן הורוביץ והיבא יזבק הצהירו כולם, טרם הבחירות, שבנימין נתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. זו למעשה הייתה השאלה שהבחירות האחרונות נסובו סביבה – היה זה משאל עם על המשך כהונתו של ראש הממשלה.
במשאל העם הזה, ראש הממשלה הפסיד - עם יתרון של כמאה אלף קולות, או כ-2% מקולות המצביעים, למחנה "רק לא ביבי". אם השיטה שלנו הייתה שיטה של דמוקרטיה ישירה, בה ההכרעות החשובות מתקבלות במשאל עם, ראש הממשלה היה צריך לפנות את מקומו מיד.
אבל הדמוקרטיה שלנו אינה דמוקרטיה ישירה, וההכרעות בה מתקבלות על ידי נבחרי הציבור, הנבחרים על ידי העם, ולא במשאל עם.
ראש הממשלה לא מפנה כמובן עדיין את מקומו. בלי קשר לשאלה אם ראוי שראש ממשלה תחת כתב אישום ימשיך לכהן, מבחינת השיטה הדמוקרטית הנוהגת בישראל - נתניהו צודק. גם לאחר שהעם אמר את דברו, עומדות בפני ראש הממשלה אפשרויות מגוונות להקים ממשלה. הוא יכול לפעול להקמת ממשלת אחדות, כמו גם לגייס עריקים ממפלגות אחרות, או להקים ממשלת מיעוט.
העובדה שהדמוקרטיה שלנו מעניקה לנבחרי העם כוח לקבל הכרעות, אפילו אם נראה שהעם סבור אחרת, אינה ייחודית לשאלת הרכבת הממשלה. בשום נושא הנבחרים לא שואלים את העם לדעתו. אנו מניחים שבדרך כלל ההכרעה שלהם תהיה קרובה לרצונו של העם, פשוט מפני שלפי השיטה הדמוקרטית אם נבחרי הציבור לא יפעלו לפי רצון הבוחר, העם לא יבחר בהם בבחירות הבאות. אבל הנחה זו אינה נכונה תמיד. על רקע השמועות לניסיונות העריקה או פירוק שותפויות של איחודי מפלגות, ראוי לקחת בחשבון את העובדה שלאחר שמסתיימות הבחירות, הכוח יוצא מידי העם ועובר לידיים של חברי הכנסת. הם יכולים להשתמש בו כדי לעשות פשרות לגיטימיות, שהן חלק מהמשחק הפוליטי. אבל הם יכולים גם להשתמש בו לקידום מטרות ואינטרסים אישיים, בצורה שמנצלת לרעה את הכוח שהופקד בידיהם.
הבעיה הזו, שנבחרי הציבור לא בדיוק עובדים תמיד לפי רצון העם, הביאה את הדמוקרטיה לעצב כללי משחק שקובעים איזה שימושים בכוח שהפקיד העם בידי נבחריו הם אסורים, ולהקים מנגנונים שמגבילים את יכולתם של נבחרי הציבור לקבל החלטות. המרכזי שבמנגנונים אלו הוא בית המשפט העליון. מנגנונים אלו קיימים לא כדי להגביל את הרוב בעם, אלא כדי להגביל את יכולתם של נבחרי הציבור לקבל החלטות, וכאמור, זה לא אותו הדבר.
פעולותיהם של ראשי הליכוד והימין להקמת ממשלה בראשותו של נתניהו כעת, מוכיחה כי גם הם מסכימים לעיקרון זה. בישראל לא העם מקבל את ההחלטות. נבחרי הציבור מקבלים את ההחלטות. ממילא קיים חשש שנבחרי הציבור לא יפעלו בדיוק לפי רצון העם. לכן גם כאשר בעתיד בית המשפט יהפוך החלטות של נבחרי ציבור, לא יוכלו אנשי הימין לטעון כי זהו מעשה אנטי-דמוקרטי. הדמוקרטיה בישראל, ובעולם כולו, בנויה משילוב של בחירות בהן מבטא העם את רצונו, נבחרי ציבור המקבלים החלטות, ומנגנונים המוודאים שנבחרי הציבור אכן פועלים לפי רצון העם. כך היה וכך ראוי שימשיך להיות.
*ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס היא חברת סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו