דמוקרטיה חלולה

על פי חברי הממשלה, העם הוא העם היהודי בלבד, והרוב בשלטון הרוב הוא הרוב מבין היהודים, שכן הערבים אינם חלק מהעם. זו איננה דמוקרטיה, אלא תפיסה מעוותת של דמוקרטיה חלולה

Flash 90

בבחירות עצמן, ממשלת המעבר הנצחית ותומכיה לא הצליחו לגבש רוב. אך יש להודות שעל פי הנרטיב הבולט ששלט באולפני החדשות ובשיח הציבורי בליל הבחירות ובבוקר שאחריו, היא בהחלט הצליחה לקבע, בשנים של קמפיין עקבי וחסר בושה, אצל יותר מדי אנשים, תודעה לפיה ישראל אינה עוד דמוקרטיה ליברלית, אלא קליפה דקה של דמוקרטיה פרוצדורלית לאומנית.

ראשית, הניסיון לאפיין דמוקרטיה כ"שלטון רוב" בלבד, כמעט ללא אף ערך מהותי נלווה, קנה לו תומכים רבים והולכים. ואין הכוונה כאן לשאלות כמו האם כוחו של הרוב מוגבל בשל הצורך לספק הגנה על זכויות המיעוט והפרט, או על שאלת כוחו של בית המשפט העליון לבקר את חוקיות מעשי הממשלה או חוקתיות החקיקה, אלא בעניין בסיסי הרבה יותר, שאך לפני שנים מעטות איש כלל לא היה מעלה בדעתו ש"שלטון הרוב" יכול להתערב בו – לסכל משפט פלילי.

משמע, שדמוקרטיה לפי תפיסה זו לא כוללת כלל את ההיבט של שלטון החוק או של עצמאות התביעה הפלילית. לפי השיח ששלט בכיפה כאשר האפשרות ש"הבלוק" ישיג רוב של 61 ח"כים הייתה עוד ריאלית, היה ברור לכל שבמצב כזה מדובר ב"נצחון משפטי", לא פחות ולא יותר – משמעו שיחוקק חוק צרפתי המפסיק את משפטו של נתניהו, שיפוטר היועץ המשפטי מנדלבליט ומיד ימונה יועץ אחר שיעכב את ההליכים או מהלך דומה שמשמעו, כפי שביטאו זאת חלק מהדוברים "העם נתן חנינה לנתניהו". דובריו של ראש הממשלה בתקשורת הציגו זאת כעניין שהוא כמעט מובן מאליו שנובע מהדמוקרטיה - אם הרוב הצביע בעדו, הרי שהרוב מביע בו אמון ואי אמון בפרקליטות, ומכאן הרי שאין לגיטימציה לנהל תיק. ידוע הרי שאם ה"עם" רוצה, אין דבר שיעמוד בפניו. והאמת היא שככל שאכן דמוקרטיה היא אך ורק "שלטון הרוב", כפי שמנסים ללמדנו בשנים האחרונות לא מעט תאורטיקנים, לטענה זו יש הגיון פנימי – אם הרוב יכול לקבוע כל דבר, הוא יכול גם לקבוע מי אשם ומי זכאי, ולמעשה מייתר את ההליך המשפטי עצמו. זו אכן המשמעות הנגזרת מתפיסה פרוצדורלית נטו של דמוקרטיה.

אבל ההצלחה המסחררת יותר של הממשלה הנוכחית, הייתה בכך שגם כשהתברר מאוחר יותר שאין רוב מבין האזרחים ל"בלוק הימין" – המשיכו חגיגות הניצחון במלוא עוזן. הכיצד? את ההסבר לכך סיפקו כל דוברי הממשלה וגם ראש הממשלה במצגתו אתמול - "העם" הוא העם היהודי בלבד. אי לכך "הרוב" ב"שלטון הרוב" עליו דובר לעיל, הוא הרוב מבין היהודים, שכן הערבים אינם חלק מ"העם". זה היה גם המסר הגלוי לחלוטין בחוק הלאום - יש אזרחים שהם "העם" ויש אזרחים שהם אורחים, אך הם לא נספרים באמת. על כן גם 59 או 58 ח״כים, הם רוב העם. על כן גם עסקו מיד האולפנים בשאלת גיוס "העריקים" כאופציה לגיטימית (כולל חקיקה רטרואקטיבית שתאפשר את מעברם), כמעט מבלי לתהות על כך שיהיה זה מעשה המנטרל לחלוטין את רצון המצביעים ותוצאת הבחירות. זאת, משום שנתניהו בפועל "ניצח" וכל שניתן הוא רק לסדר טכנית את יצירת הרוב בכנסת, שיאפשר לו להקים ממשלה.

לאחר שיסתיים המשבר הנוכחי, אחד התיקונים החשובים שתצטרך לעבור החברה הישראלית הוא השתחררות מהתפיסה המעוותת הזו של דמוקרטיה חלולה. בד בבד, היא זקוקה נואשות לחוקה שלמה ויציבה, שלא ניתן לתקן במחטפים כאלה ואחרים, כזו המגדירה את ישראל לא בצורה המעוותת שהוגדרה בחוק הלאום אלא כמדינה יהודית ודמוקרטית. עליה להיות מוגדרת כמדינת לאום של העם היהודי אשר מכירה בשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה – בדיוק לפי חזון מגילת העצמאות.

פורסם לראשונה בהארץ.