שיטת הפריימריז בישראל: מאזן ביניים

בשבועיים הקרובים יקיימו שלוש המפלגות הגדולות (לפי סקרי דעת הקהל האחרונים) פריימריז לקביעת רשימות המועמדים שלהן לכנסת ה-20. שיטת הפריימריז היא הכוללנית והדמוקרטית ביותר, אך יש לה נקודות תורפה לא מעטות.

התמונה באדיבות  Shutterstock

מבוא

מערכת הבחירות נכנסת השבוע לשלב אותו אפשר לכנות "עונת הפריימריז". המפלגות הדמוקרטיות יהיו עסוקות במהלך השבועיים הקרובים בבחירות פנימיות. בליכוד יתקיימו ב-31.12 פריימריז לבחירת היושב-ראש והרשימה לכנסת. גם בבית היהודי יערכו ב-13.1.2015 פריימריז כפולים לבחירת היושב-ראש והרשימה. מפלגת העבודה כבר קיימה לפני כשנה פריימריז ליושב-ראש הרשימה (הרצוג גבר על יחימוביץ') והבחירות שתערוך ב-14.1 יהיו על-כן רק לבחירת הרשימה.

מאז שהפריימריז אומצו לראשונה בשנת 1992 נערכו 38 התמודדויות בפורמט הזה (ראו לוח 1). על אף הקולות הנשמעים, פה ושם, והקוראים להחזיר את שיטת הוועדות המסדרות, דומה כי שיטת הפריימריז היכתה שורש בנוף הפוליטי הישראלי. עובדה זו מחייבת הערכה מחודשת באשר ליתרונותיה ולחסרונותיה.

לוח 1: בחירות פנימיות במתכונת של פריימריז, 2015-1992

בחירות למנהיגות המפלגה	בחירות לרשימת המועמדים לכנסת
1992 - מפלגת העבודה	1992 - מפלגת העבודה
1993 - ליכוד	1996 - ליכוד
1997 - מפלגת העבודה	1996 - מפלגת העבודה
1999 - ליכוד	1996 - מרצ
1999 - ליכוד*	1999 - מפלגת העבודה
2001 - מפלגת העבודה	2002 - מפלגת העבודה
2002 - מפלגת העבודה	2006 - מפלגת העבודה
2002 - ליכוד	2008 - קדימה
2004 - מרצ	2008 - ליכוד
2005 - מפלגת העבודה	2008 - מפלגת העבודה
2005 - ליכוד	2012 - הבית היהודי
2007 - מפלגת העבודה	2012 - ליכוד
2007 - ליכוד	2012 - מפלגת העבודה
2008 - מרצ	2014 - ליכוד
2008 - קדימה	2015 - הבית היהודי
2011 - מפלגת העבודה	2015 - מפלגת העבודה
2012 - ליכוד
2012 - קדימה
2012 - הבית היהודי
2013 - מפלגת העבודה
2014 - ליכוד
2015 - הבית היהודי
סך הכול: 22	סך הכול: 16

*בשנת 1999 נערכו שתי מערכות בחירות להנהגת הליכוד.
מקור: קניג, 2012 (מעודכן).

החולשות הניכרות של שיטה דמוקרטית

אימוץ הפריימריז נועד לפתוח את הליכי הבחירה הפנים-מפלגתיים לקהלים רחבים יותר ולשחרר את המפלגות מהתדמית המאובנת שסבלו ממנה במשך שנות השמונים (גולדברג, 1994; קניג, 2006; Barnea and Rahat, 2007). בייחוד נתפסו הפריימריז כשיטה שתפקיע מידי האליטות המפלגתיות את השליטה בקביעת המועמדים לכנסת תוך כדי הגברת ההשתתפות, חיזוק התחרותיות, שיפור הייצוגיות והעצמת השקיפות. בחירה בגוף רחב כזה מעניקה לעשרות אלפי מתפקדי מפלגות הזדמנות להשתתף בהליך הבחירה, מקרבת את המפלגות אל תומכיהן, מבטאת באופן ישיר ושקוף את רצון החברים ומעודדת השתתפות פוליטית פעילה יותר. הליך כזה יכול להיות, וצריך להיות, בגדר "חגיגה לדמוקרטיה", צינור השפעה של אזרחים שאכפת להם מענייני החברה והמדינה המביעים את עמדתם בשאלת זהות נבחרי הציבור.

אך הניסיון של קרוב ל-40 מערכות פריימריז מלמד כי בצד המעלות הרבות, השיטה סובלת גם מליקויים ומכשלים רבים. את הביקורות הרבות שהופנו כלפי השיטה במהלך השנים – מצד חוקרים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת – אפשר לקבץ לשלושה אשכולות. האשכול הראשון כולל את הביקורות הנוגעות להיבטים הכספיים של הפריימריז, לרבות מימון, קבלת תרומות והגבלת הוצאות. האשכול השני נוגע לדרכים שבהן שיטת הפריימריז מנוצלת לרעה על ידי גורמים מפוקפקים המשפיעים על אופייה של החברות המפלגתית ומטילים צל על הליכי הבחירות. האשכול השלישי מאגד ביקורות הנוגעות לאופן שבו השפיעו הפריימריז על התנהגותם של המועמדים ושל חברי הכנסת.

א. הפריימריז והכסף

"התמודדויות פנים-מפלגתיות... מתנהלות תחת רגולציה סמלית בלבד הנאכפת ביעילות מפוקפקת וזוכה לחוסר אמון עמוק מצד המועמדים. בנוסף, הן משמשות כמגרש משחקים פתוח לאנשי עסקים הרואים בהן הזדמנות נוחה לזכות בגישה ישירה את הפוליטיקאים המשוועים, מצידם, למקורות פיננסיים ונאבקים על השגתם. יתר על כן, רבים מבין המועמדים המגיעים לפוליטיקה עושים זאת תוך הפרה של המגבלות שנוסחו בחוק המפלגות תוך גיוס בלתי חוקי של תרומות, ושימוש בסכומים החורגים מהמותר". (הופנונג, 2006: 113)

1. השיטה פוגעת בשוויון ההזדמנויות בין המועמדים
הטענה: שיטת הפריימריז מעניקה יתרון לא הוגן למועמדים בעלי אמצעים. ההיגיון מאחורי טענה זו פשוט: העתקת הליך הבחירה מגופים מפלגתיים קטנים לגוף בוחר הכולל עשרות אלפי חברי מפלגה ייקרה מאוד את ההליך. כדי להמחיש זאת די לנו לחשוב על דוגמה פשוטה: מועמד אשר רוצה לשלוח עלון המתאר את קורות חייו, את פעילותו הציבורית, הישגיו ואת עמדותיו לעשרות אלפי חברי המפלגה, יצטרך להשקיע בכך עשרות אלפי שקלים. וזאת, בלי להזכיר את עלותם של אמצעים אחרים שמועמד זקוק להם כדי לנהל קמפיין אפקטיבי: מודעות, חוגי בית, הוצאות רכב, פעילות רשתית, תשלום לסוקרים וליועצי תקשורת. בהיעדר מימון ציבורי להתמודדויות פנים-מפלגתיות, הדבר מעניק יתרון למועמדים אמידים או לכאלה שיש ביכולתם לגייס כספים רבים.

מענה: המחוקק היה ער לעובדה ששיטה כוללנית עלולה להעניק יתרון לא הוגן למועמדים בעלי אמצעים. בהתאם, הוכנס תיקון לחוק המפלגות הקובע תקרת הוצאות למועמדים. תקרת ההוצאות היא נגזרת של מספר בעלי זכות הבחירה באותן בחירות. הוראה זו בחוק המפלגות מצמצמת את הנזק הפוטנציאלי של חוסר שוויון הזדמנויות, בכך שהיא מציבה רף עליון של הוצאות שאסור למועמדים לחצות אותו. מלבד זאת, צריך להצביע גם על כך שחוסר שוויון ההזדמנויות קטן בשנים האחרונות, עם התפשטותן של טכנולוגיות המאפשרות להגיע לקהלים רחבים ללא עלויות גבוהות. היכולת של מועמדים – גם כאלה שאינם עומדים לרשותם משאבים רבים – לעשות שימוש בדואר אלקטרוני, באתרי אינטרנט וברשתות חברתיות כגון פייסבוק או טוויטר מטשטשת את נחיתותם בהשוואה למועמדים בעלי משאבים.

2. "השיטה משחיתה": חיזוק התלות בבעלי הון
הטענה: מועמדים המקורבים לבעלי הון מקבלים מהם תרומות נדיבות המסייעות להם במסע הבחירות שלהם, ובכך הם זוכים ליתרון על פני אלה שאינם מקורבים. יתרה מזאת, תלות זו עלולה ליצור קשר לא בריא מהבחינה הדמוקרטית בין בעל ההון לבין נבחר הציבור אשר קיבל ממנו תרומה נדיבה במהלך מסע הבחירות, ולכן עלול לחוש כלפיו מידת מה של מחויבות לאחר היבחרותו.

מענה: גם כאן נתן המחוקק את דעתו לסכנה וקבע שורת כללים המסדירה את נושא קבלת תרומות. בין היתר קובע החוק תקרה מרבית של תרומה מאדם בודד, אוסר על קבלת תרומה מתאגיד, אוסר על קבלת תרומה במזומן (מעל סכום של 200 ש"ח) ואוסר על קבלת תרומה בעילום שם. החוק אף דורש פרטי זיהוי של התורמים. אסדרה זו יוצרת נורמה של שקיפות במערכת הבחירות הפנימית. היא מאפשרת לדעת מי תרם לכל מועמד ואיזה סכום נתרם לו. היא גם מונעת מצב, ולפיו מועמד חש הכרת תודה מוגזמת כלפי תורם יחיד שהזרים למערכת הבחירות שלו סכום עתק.

3. "השיטה משחיתה": המועמדים מפרים את תקנות המימון, והאכיפה אינה אפקטיבית
הטענה: המגבלות על ההוצאות ועל קבלת התרומות אולי חשובות, אבל מועמדים רבים אינם מצייתים להן הלכה למעשה. הביקורת אינה אפקטיבית, האכיפה רפה מדי, והמועמדים אינם נרתעים מלחפש דרכים יצירתיות לעקוף את המגבלות.

מענה: טענה זו הייתה אולי רלוונטית עד לפני כמה שנים, כל עוד סמכות הביקורת על מימון הבחירות המקדימות הייתה נתונה בידי המפלגות עצמן. מציאות זו החלישה את התמריץ של המפלגות לקיים פיקוח אפקטיבי, שכן הן לא רצו להכתים את שמן בדיווחים לא מחמיאים (הופנונג, 2006). מצב זה השתנה בשנת 2005, עם קבלת הוראת שעה לחוק המפלגות, אשר העבירה את סמכות הביקורת למימון בחירות מקדימות לידי משרד מבקר המדינה. הוראה זמנית זו הפכה לקבועה בשנת 2008 עם קבלת תיקון 15 לחוק המפלגות. כיום, אם כן, המפלגות חייבות בהגשת דיווח פרטני למשרד מבקר המדינה, אשר עורך ביקורת חשבונות של המועמדים בפריימריז. ההיבט הכספי של ניהול הפריימריז כיום הוא שקוף, ומרבית המועמדים מקפידים למלא את הוראות החוק. מועמדים שלא עושים זאת עלולים להיקנס.

ב. הפריימריז ו"שודדי הקולות"

"מהשוואת ספרי הבוחרים של הליכוד והעבודה מתברר כי כ-4,000 מתפקדים התפקדו במקביל לשתי המפלגות... בשתי המפלגות העריכו אתמול כי הגברת מעורבותם של קבלני הקולות בפקידת חברים חדשים גרמה לתופעה". (מועלם, 2002)

1. השיטה מעודדת קבלני קולות הפוקדים בדרכים מפוקפקות אזרחים למפלגה
הטענה: הענקת זכות הבחירה לכל חבר מפלגה, ללא מגבלות משמעותיות וללא פיקוח ואסדרה אפקטיביים, פתחה צוהר לניצול לרעה של השיטה. בכל מפקד חברים עולות עדויות בדבר קבלני קולות המשתמשים ביכולת שלהם לשכנע ואף ללחוץ על אזרחים כדי לצרף למפלגה מאות ולעתים אף אלפים מתפקדים. הליך הצירוף הזה נעדר שקיפות, שכן קבלני הקולות בדרך כלל אינם חושפים את שמות המצטרפים ואת זהותם עד הרגע האחרון לפני ההתמודדות (מכאן הכינוי "מפקדי ארגזים": קבלני הקולות מגיעים לסניף המפלגתי עם ארגזים מלאים בטופסי חברות רגע לפני תום מועד ההתפקדות לבחירות הפנימיות). יתרה מכך, לא אחת מתגלה כי האופן שבו מצרפים קבלני קולות את חברי המפלגה אינו כשר: לעתים הם משלמים את דמי החברות במפלגה עבור החבר החדש או מבטיחים טובות הנאה אחרות. לעתים הם פוקדים אנשים בלי ידיעתם או תוך כדי הטעיה, והיו אף מקרים של טופסי התפקדות מזויפים (Rahat and Hazan, 2006). כך, במקום האידאל של אזרחים שאכפת להם המצטרפים למפלגה לאור רצונם להשפיע נשדדה הזירה על ידי קבלני קולות.

מענה: כדי להחליש את התמריץ לפעילותם של קבלני הקולות יש לפעול בשתי דרכים מרכזיות. ראשית, יש להסדיר את אופן ההתפקדות למפלגה. יש לקבוע הסדרים מחייבים הנוגעים לאופן הצטרפות אדם כחבר במפלגה – תחום שכיום נתון לשליטה ולשיקול דעת מלא של המפלגות. יש לדרוש למשל כי: טופסי ההצטרפות יהיו בעלי קידוד פרטני שיאפשר זיהוי ודאי של המתפקד ושיעיד על מועד הנפקת הטופס; הטפסים יכללו הצהרה בכתב של המצטרף ולפיה אין הוא חבר במפלגה אחרת; שתשלום דמי החברוּת יתבצע באמצעות חיוב חשבון הבנק של המצטרף או באמצעות חיוב כרטיס האשראי שלו. שנית יש לקבוע כי חבר מפלגה יוכל להשתתף בבחירות הפנימיות של המפלגה רק לאחר חברוּת בת תוקף של 13 חודשים. "תקופת אכשרה" כזו שומטת את הקרקע תחת רגליהם של אלו המנסים לגייס מספר רב של מתפקדים במהירות הבזק כדי להשפיע על תוצאות הבחירות.

2. השיטה מאפשרת לאזרחים להיות חברים ביותר ממפלגה אחת
הטענה: הפריימריז יצרו מצב שבו יש אזרחים החברים ביותר ממפלגה אחת. אף שחוק המפלגות אוסר בפירוש על חברות כפולה ואף שהמפלגות הכניסו לטופסי ההתפקדות הצהרה שעליה חייב המתפקד לחתום כי הוא אינו חבר במפלגה אחרת, המציאות מוכיחה פעם אחר פעם כי תופעת "המתפקדים הכפולים" שרירה וקיימת. מצב כזה לא רק שמנוגד לחוק אלא גם עלול ליצור עיוות של תומכיה האמיתיים של המפלגה, ולפגוע באמון החברים והציבור בטוהר הבחירות ובמהימנות תוצאותיהן.

מענה: כדי למגר את התופעה יש לתת סמכות קבועה בידי רשם המפלגות לערוך הצלבה של רשימות חברי המפלגה. הרשם יקבל מן המפלגות, בכל תקופה ידועה, את המידע הנדרש לצורך ההשוואה, וזו תיעשה באופן שלא יפגע בפרטיותם של החברים בה ולא יגרום לחשיפת מידע על אודות חברותו של אדם במפלגה.

3. השיטה מאפשרת להיות חברים במפלגה בלי להצביע עבורה בבחירות לכנסת
הטענה: הפריימריז יוצרים מצב שבו ניתן להשפיע על הליכים פנימיים במפלגה מסוימת ולהצביע בבחירות לכנסת עבור מפלגה אחרת. תופעה זו של "חברים לא כֵּנים" פסולה מהבחינה הדמוקרטית אך רווחת מאוד. כך למשל התפקדו רבים מתושבי יהודה ושומרון לליכוד כדי להכניס לרשימת המועמדים אנשים אידיאולוגיים, אך ביום הבחירות הצביעו למפלגות ימין אחרות. בצורה דומה מתפקדים ערבים למפלגת העבודה, מבלי שהצביעו לה בבחירות לכנסת.

מענה: "דרך המלך" להתמודד עם תופעה זו היא באמצעות האחדת הליך בחירת המועמדים עם הליך הבחירות הכלליות לכנסת. כלומר, אימוץ של פתק הצבעה פתוח או פתוח למחצה. מנגנון זה, הידוע גם כ"פריימריז ביום הבחירות", יאפשר לבוחר שיגיע להצביע בבחירות לכנסת להשפיע על זהות המועמדים שייבחרו מטעם המפלגה שאליה הצביע. על גבי פתקי ההצבעה של כל מפלגה יופיעו שמות מועמדיה, וכל מצביע יוכל לסמן מועמדים שהוא רוצה לראות בכנסת ולהשפיע על סיכויי היבחרותם. יש לציין שפתרון זה אינו חל על בחירות למנהיגות המפלגה, הנערכות בנפרד מהבחירות לקביעת רשימת המועמדים לכנסת. לפיכך, יש שהציעו דרך חלופית, ולפיה התוצאות הסופיות בבחירות אשר נערכות במתכונת של פריימריז יהיו תוצאות משוקללות: לכל קלפי בפריימריז יינתן משקל הדומה לשיעור הקולות שקיבלה המפלגה בבחירות האחרונות לכנסת (פרידמן, 2011). בדרך זו יימנעו המקרים שבהם ליישובים מסוימים יש ייצוג יתר שאינו משקף את תמיכתם האמיתית במפלגה. דרך עקיפה להתמודד עם התופעה היא לעודד אזרחים להתפקד למפלגות, שבהן הם תומכים ובכך לצמצם את השפעתם השלילית של החברים הלא כנים.

4. השיטה מאפשרת זיופים ושיבושים חמורים אחרים של הליכי הבחירות
הטענה: הליכי הבחירות הפנים-מפלגתיים פגיעים מאוד ונתונים לניצול לרעה. הדבר מביא במקרים רבים לתופעות של זיופים, גניבת קלפיות, הקרנת לחץ על מצביעים ושאר תופעות המטילות צל כבד על טוהר הבחירות והעלולות להטות את תוצאותיהן. המקרה הבולט ביותר של הליכי בחירות שהשתבשו התרחש בהתמודדות לראשות מפלגת העבודה ב-2001 בין בנימין בן-אליעזר לבין אברהם בורג. לאחר הבחירות התגלו זיופים בקלפיות רבות במגזר הדרוזי. זיופים שיטתיים אלה הטילו צל כבד על המפלגה, שבמקום לצאת לדרך חדשה עם מנהיג נבחר, הוטלה אל תוך מאבק משפטי מר בן כמה חודשים, שבסיומו נערכה הצבעה חוזרת בכ-40 קלפיות שבהן עלה חשד לזיוף המוני. טענות חריפות כלפי שיבוש הליכים והטיית תוצאות נשמעו גם מצד מחנהו של שאול מופז בבחירות לראשות קדימה שנערכו בספטמבר 2008. מופז, שהפסיד בבחירות אלה לציפי לבני בהפרש של פחות מ-500 קולות, טען כי ביום הבחירות נעשו "מעשים על סף הפלילי" (שביט, 2009).

מענה: חוק המפלגות קובע כבר כיום אמות מידה קפדניות על בחירות פנימיות במפלגות ומחיל עליהן את הנורמות הנדרשות מבחירות לגופים ציבוריים. הוא מטיל סנקציות חריפות על עברות בחירות, לרבות שימוש לרעה בתעודת בוחר, הפרעת בחירות, איומים, הזדהות שגויה, זיופים וגרימת נזק. למרות זאת, עולות לעתים טענות לגבי טוהר הליכי הבחירות הפנים-מפלגתיים. לאור זאת, נשמעים קולות הקוראים להעביר את ניהול הבחירות למנגנון חיצוני נטול פניות. בכנסת ה-18 דרש חבר הכנסת עתניאל שנלר (קדימה) כי "הפריימריז יתנהלו על ידי מנגנון חיצוני שאינו קשור למנגנון מפלגת קדימה ובתקציב ייעודי מוגדר ומוסכם, שאם לא כן, התוצאות ידועות מראש" (בר-זהר, 2012).

ג. הפריימריז והתנהגות הפוליטיקאים

"החיסרון של השיטה [פריימריז] הוא שהיא מקעקעת את מוקדי הכוח בתוך המפלגות, כי כל אחד עושה את החשבון שלו איך להיבחר". (ברעם, 2006: 176)

1. זינוק בהיקף החקיקה הפרטית
הטענה: הפריימריז מאלצים את חברי הכנסת להתמודד על סיקור תקשורתי ועל בולטוּת ציבורית. אחת הדרכים להשיג יעדים אלה היא באמצעות הגשת כמות אדירה של הצעות חוק. חברי כנסת מקדמים לעתים קרובות הצעות חוק פרטיות פופוליסטיות היוצרות עומס בלתי נסבל על הכנסת ויוצרות זילוּת של החקיקה. היא גם מעתיקה את כובד המשקל של העבודה הפרלמנטרית מפיקוח על הרשות המבצעת אל חקיקה. בעשור האחרון הונחו מעל 10,000 הצעות חוק פרטיות על שולחן הכנסת, מספר גדול פי עשרה ויותר משיעורי החקיקה הפרטית בדמוקרטיות בעלות שיטת משטר דומה לישראל. לא תמיד זה היה כך, ואפשר להצביע על מתאם בין הזינוק בממדי החקיקה לבין אימוץ שיטת הפריימריז.

מענה: ניתן להתמודד עם השטף הלא סביר של החקיקה הפרטית באמצעות תיקונים בתקנון הכנסת. למשל, קביעת מכסה מרבית של הצעות חוק על בסיס סיעתי, הגבלת מספר ההצעות שיכולות לעלות לדיון בכל שבוע והצבת אמות מידה קפדניות לרמת הצעות החוק ולדברי ההסבר המצורפים להן. התמודדות מאתגרת יותר היא לשנות את התפיסה הציבורית ולפיה חברי כנסת מוצלחים נמדדים בכמות החוקים שהעבירו. במקום להתרכז ב"אלוף החקיקה" יש להכיר בחברי הכנסת שיָזמו חוקים חשובים ואיכותיים, אפילו אם הם היו ספורים.

2. השיטה פוגעת בלכידות המפלגתית
הטענה: התמודדות פנימית במתכונת של פריימריז מעצימה את היריבות האישית בין המועמדים השונים ואת הקונפליקטים הפנימיים בתוך המפלגה. יתרה מזאת, פריימריז זוכים לחשיפה תקשורתית גבוהה. הסיקור התקשורתי – הממוקד מטבע הדברים בהתמודדות, בחילוקי הדיעות וביריבות האישית בין המועמדים – עלול ליצור תדמית של מפלגה משוסעת ומפולגת, הנתונה לקרבות פנימיים עזים. תדמית זו אינה משרתת, כמובן, את המפלגה ואף עלולה להזיק לה, לפגוע בלכידותה וביכולתה למשוך אליה מצביעים.

מענה: טענה זו אינה מבוססת. יריבות אישית, מחנאוּת ומתח פנימי מלווים את המפלגות תהא השיטה אשר תהא. כמה מהיריבויות הפוליטיות העזות ביותר (יצחק רבין – שמעון פרס, יצחק שמיר – דוד לוי) התקיימו עוד טרם עידן הפריימריז. אירועים שציירו את המפלגות כנתונות בוויכוח פנימי מזיק ("ליל המיקרופונים", הקרבות בין דוד בן-גוריון לבין משה שרת וגולדה מאיר בוועידת מפא"י ב-1965) התרחשו גם לפני אימוץ הפריימריז.

3. השיטה גורמת לקמפיינים רדודים המדגישים תדמית אישית על חשבון עמדות וערכים
הטענה: הפריימריז גורמים להשטחת השיח ולזילות ההתמודדות. נדיר לראות מועמדים מתווכחים ביניהם על עמדות ועל ערכים. המרוץ מוכרע בעיקר על ידי התדמית התקשורתית של המועמדים ומוכתב לעתים קרובות באמצעות סקרים המפורסמים בכלי התקשורת ואשר יכולת החיזוי שלהם מוטלת בספק.

מענה: הטענה שהפריימריז מביאה לרידוד הפוליטיקה מתעלמת מן התהליכים הנרחבים יותר הפוקדים את הפוליטיקה. הפרסונליזציה של ההליך הפוליטי אינה נובעת מהפריימריז, אלא היא תופעה כללית יותר אשר אינה אופיינית דווקא לישראל. גם הבחירות הכלליות מתמקדות בשנים האחרונות באישים ובמועמדים ("ציפי מול ביבי") ופחות ברעיונות. בארצות הברית מדברים על בחירות במושגים של "תחרות יופי", ובבריטניה במושגים של "מרוץ סוסים". מפלגות בכל העולם מנהלות קמפיינים אישיים יותר ומעסיקות אנשי מקצוע כיועצי תדמית וכסוקרים.

4. השיטה פוגעת במשמעת המפלגתית
הטענה: הפריימריז "שחררו" את חברי הכנסת מאימת המנהיג ומאימת מוסדות המפלגה ואפשרו להם לגלות יתר עצמאות על חשבון משמעת וציות לקו המפלגתי. כל עוד נקבעה רשימת המועמדים בידי האליטה המפלגתית, חברי כנסת שרצו להיבחר מחדש היו צריכים להפגין משמעת. מרגע שהליך הבחירה עבר אל עשרות אלפי חברי מפלגה השתנתה תשתית הלגיטימציה, הייצוג והאחריות של חברי הכנסת (חזן, 1998: 81). כעת הם חייבים להפגין בולטות תקשורתית כדי לקרוץ אל כלל חברי המפלגה – אלה שיבחרו בהם בבחירות הבאות. הצורך להתבלט מביא לעתים קרובות את חברי הכנסת להפגין התנהגות הסוטה מהקו המפלגתי ולהפר בראש חוצות את המשמעת המפלגתית. אין זה מקרי שחברי הכנסת הממושמעים ביותר הם אלה של ש"ס, ישראל ביתנו ויהדות התורה, אותם חברים שלא נבחרו בפריימריז אלא על ידי מנהיג יחיד או אליטה מצומצמת.

מענה: יש אמת בטענה ולפיה חברי כנסת שנבחרו בשיטה של פריימריז מתנהגים באופן שונה מאלה שנבחרו בשיטות כוללניות פחות. אלא שעלינו להבחין בין גילויים בוטים של הפרת המשמעת המפלגתית לבין גילויים מתונים יותר. לראשונים אפשר לשייך חברי כנסת הפועלים בניגוד להנחיה המפלגתית בהצבעות חשובות (קריאה שנייה ושלישית, הצבעות שֵמיות). לאחרונים אפשר לשייך חברי כנסת המצביעים בניגוד להנחיה המפלגתית בשלבי החקיקה המוקדמים או כאלה המתבטאים בתקשורת נגד סיעותיהם. מחקר שנערך לאחרונה בקרב חברי הכנסת השמונה עשרה מצא כי מרבית חברי הכנסת – גם אלה שנבחרו בשיטת פריימריז – מצביעים בהצבעות חשובות על פי ההנחיה המפלגתית (איצקוביץ'-מלכה ושפירא, 2013). אפילו חברי הכנסת הנחשבים "מפרי לכידות תקשורתיים" מצביעים כמעט תמיד לפי הקו המפלגתי. ניתן לומר אפוא שמידת הלכידות המפלגתית בכנסת סבירה בהחלט, בוודאי בכל הנוגע להצבעות מכריעות.

סיכום

ראינו כי כלפי שיטת הפריימריז מופנות ביקורות רבות. חלקן מוצדקות, חלקן מוצדקות באופן חלקי וחלקן לא מבוססות. ראינו גם שהמחוקק כבר נתן מענה לחלק ניכר מהביקורות הללו, תוך כדי מאמצים לתקן את נקודות התורפה של שיטת הפריימריז. המענה הזה יצר תשתית מסועפת של אסדרה (רגולציה), המתווספת לרגולציה הנרחבת ממילא שיש לפעילות המפלגות בישראל באופן כללי. הרגולציה הזו יכולה כשלעצמה לשמש מטרה לחִצי ביקורת. יש שיטענו כי אם המדינה נדרשה להתערב בצורה כה רחבה כדי לתת מענה על הליקויים שיצרה שיטת הפריימריז, יכול להיות שצריך להשקיע מחשבה מחודשת לגבי נחיצותה. אולי במקום לסתום את החורים הרבים במבנה, צריך לנטוש אותו ולעבור למבנה חדש.

זו טענה שיכולה להישמע משכנעת, ואולם אסור לשכוח אפילו לרגע את החלופות לשיטת הפריימריז. האם באמת כדאי לחזור לעידן הוועדות המסדרות? הרי אלה גופים מצומצמים שחרצו גורלות והרכיבו רשימות מועמדים בצורות נעדרות שקיפות לחלוטין. האם באמת כדאי לחזור לעידן של בחירות במרכזי המפלגות? הרי כמה מגילויי השחיתות הגדולים החריפים ביותר נחשפו כאשר רשימות המועמדים נקבעו בשיטה זו. אל לנו לשכוח שרבות מהביקורות המופנות כלפי הפריימריז נובעות מכך שזוהי שיטה שקופה יותר. כאשר הבחירה נערכת בגוף מצומצם יותר הכול חבוי יותר, כולל ה"דילים", המניפולציות וההסכמים הפוליטיים הכוללים לעתים הבטחות שהן על גבול הכשר, אלא שבמרבית המקרים הן נשמרות בחשאי ואינן נחשפות לאור השמש. במילים אחרות, שיטת הפריימריז רחוקה מלהיות מושלמת, אך היא טובה יותר ממרבית החלופות הקיימות, בדיוק כפי שדמוקרטיה אינה שיטת ממשל מושלמת, אך טובה מהאפשרויות האחרות.

ובכל זאת: האם אפשר להצביע על שיטות אחרות, מלבד ועדות מינויים בחירה במרכז ופריימריז, אשר יכולות לתת פתרון מוצלח יותר? שיטה שתוכל לאזן טוב יותר בין עקרון ההשתתפות הרחבה לבין עקרון הלכידות המפלגתית? בין עקרון הפתיחוּת לבין הקפדה על טוהר הליך הבחירה? אפשרות כזו היא שיטה משולבת שבה חברי המפלגה ישתתפו בהצבעה, אך זאת רק לאחר סינון מוקדם של מוסדות מפלגתיים (רהט, 2006: 143). אפשרות אחרת היא להעניק לבוחרים בבחירות לכנסת אפשרות להשפיע על זהות המועמדים שייבחרו לכנסת באמצעות סימון על פתק ההצבעה המפלגתי כפי שנהוג בדמוקרטיות רבות (ראו גם מאמר של רהט וחזן "שיטת בחירת המועמדים בישראל: בעיות ופתרונות").

אין עוררין על כך שאימוץ הפריימריז, לפני כעשרים שנה, הביא למספר לא מבוטל של תופעות לוואי שליליות. עם חלקן השכילו המחוקק והמפלגות להתמודד, באמצעות תיקונים לחוק ולתקנונים המפלגתיים. לאחרות טרם ניתן מענה, אך כמה הליכי חקיקה הנמצאים כיום על סדר היום יצמצמו את הרשימה. תופעות לוואי אחרות אינן נובעות במישרין מהפריימריז. הנטייה להטיל על שיטת הפריימריז את כל תחלואי המערכת הפוליטית בישראל היא פשטנית ושגויה, בייחוד כאשר שוקלים מה החלופות לה.

מקורות

איצקוביץ'-מלכה, רעות ואסף שפירא, 2013. "המפלגות בזירה הפרלמנטרית: לכידות סיעתית" בתוך גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, תל אביב וירושלים: עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 273-251.

ברעם, עוזי, 2006. "ראיון", בתוך גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי, תל אביב: המכון לחקר החברה והכלכלה, עמ' 174–181.

גולדברג, גיורא, 1994. הבוחר הישראלי 1992, ירושלים: מאגנס.

הופנונג, מנחם, 2006. "השמנת והחתולה, בקרה ואיטלולא: מימון ובקרת התמודדויות פנים-מפלגתיות בשיטת בחירות יחסית", בתוך גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי, תל אביב: המכון לחקר החברה והכלכלה, עמ' 106–123.

חזן, ראובן, 1998. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו: השלכות הפריימריס על המפלגות", בתוך דני קורן (עורך), קץ המפלגות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 78–90.

מועלם, מזל, 2002. "כ-4000 התפקדו במקביל לליכוד ולעבודה", הארץ, 31.10.2002.

פרידמן, דניאל, 2011. "המתפקד נעלם בקלפי", ידיעות אחרונות, 3.6.2011.

קניג, עופר, 2012. ""שיטת הפריימריז בישראל אחרי עשרים שנה: מאזן ביניים", המרחב הציבורי, גיליון 7, עמ' 154-131.

קניג, עופר, 2006. "בחירה והדחה של מנהיגי מפלגות: ישראל במבט השוואתי", בתוך גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי, תל אביב: המכון לחקר החברה והכלכלה, עמ' 37–58.

רהט, גדעון, 2006. "כיצד ראוי לבחור את מועמדי המפלגות לכנסת? הצעה לשיטה תלת-שלבית", בתוך גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי, תל אביב: המכון לחקר החברה והכלכלה, עמ' 138–149.

שביט, ארי, 2009. "שאול מופז אומר כי בבחירת ציפי לבני לראשות קדימה נעשו מעשים על סף הפלילי", הארץ, 30.12.2009.

Barnea, Shlomit and Gideon Rahat, 2007. “Reforming Candidate Selection Methods: A Three-Level Approach”, Party Politics 13 (3): 375–394.

Rahat, Gideon and Reuven Y. Hazan, 2006. “Participation in Party Primaries: Increase in Quantity, Decrease in Quality”, in Thomas Zittel and Dieter Fuchs (eds.), Participatory Democracy and Political Participation: Can Participatory Engineering Bring Citizens Back In? London: Routledge, pp. 57–72.