יש עתיד לכולנו?

מחאת קיץ 2011 העלתה על ראש סדר היום את נושא יוקר המחיה, הפערים הכלכליים, הריכוזיות של המשק הישראלי ושליטת "הטייקונים" בו. מפלגת "יש עתיד" נישאה על הגל החברתי-כלכלי וזכתה להצלחה אלקטורלית מרשימה בבחירות 2013. בבחירות הנוכחיות גם כולנו, מפלגתו של משה כחלון, מתמקמת במשבצת החברתית-כלכלית ומבקשת לתרגם את דאגות הציבור בתחום הכלכלי-חברתי לייצוג בכנסת. האם יש למפלגות האלה על מה להסתמך? האם הנושא החברתי-כלכלי באמת עומד בראש סדר העדיפויות של הציבור?

נתוני מדד הדמוקרטיה מראים שבקרב הציבור היהודי יעדים כלכליים-חברתיים, ובראשם צמצום פערים, עומדים בראש סדר העדיפויות (41.5% מעמידים בראש יעד כלכלי-חברתי לעומת 28.7% שמעמידים יעד בטחוני בראש). בקרב 39% מהערבים היעדים הביטחוניים והכלכליים-חברתיים חשובים באותה מידה, והיעד החברתי החשוב ביותר הוא שיפור היחסים בין האזרחים היהודים והערבים (ראו מדד הדמוקרטיה 2014 עמ' 87-94). נתונים ממדד השלום לחודש דצמבר 2014 אף מחזקים תמונת מצב זו. 40% מהציבור הצהיר שעמדת המפלגות בתחום הכלכלי-חברתי ישפיעו על החלטתו לאיזו מפלגה להצביע לעומת 32% שעמדת המפלגה בנושא המדיני-בטחוני תקבע את בחירתם.

הנתונים המופיעים מטה לקוחים מתוך הרמן, תמר ואח' (2014), מדד הדמוקרטיה הישראלית 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

"הדרך השלישית"

באופן מפתיע, למרות שהסוגיה הכלכלית-חברתית היא מרכזית בעיני הציבור – אין כמעט חילוקי דעות בקשר אליה. במלים אחרות, בניגוד לחלוקה ימין ושמאל בטחוני-מדיני אין "נצים" ו"יונים" בנושא הכלכלי-חברתי. רוב גדול בציבור (67.5%) , כמעט ללא הבדלי שיוך מפלגתיים או הבדלים אחרים, תומך בגישה סוציאל-דמוקרטית או מעורבת לניהול הכלכלה, ואינו מאמין בבלעדיות של כוחות השוק והיד הנעלמה. לפיכך המפלגות יכולות ללמוד שלא כדאי להן להצהיר על מדיניות כלכלית קפיטליסטית.

"הם לא נחמדים" - העשירים והוועדים החזקים

ריכוזיות המשק הישראלי בידי קבוצה קטנה של בעלי הון וקבוצות הלחץ של ועדי העובדים החזקים הן שתי תופעות שנתפשות כבעלות השפעה ניכרת על המצב הכלכלי-חברתי בישראל. האם פוליטיקאי שיחליט להתמודד עם תופעות אלה לטובת הכלכלה הישראלית יזכה בתמיכה ציבורית רחבה? 

מהסקר עולה שרוב הציבור (55.3%) מסכים עם האמירה "מדינת ישראל היא לא דמוקרטיה אמיתית מפני שקבוצה קטנה של עשירים מצליחה להשפיע על ראשי השלטון לקבל החלטות לטובת העשירים ונגד האזרחים הפשוטים. במקביל, רוב הציבור (79.2%) סבור כי לועדים הגדולים יש יותר מדי כוח.

"הציבור (לא) מטומטם ולכן הציבור (לא) ישלם" 

המתח בין עניים ועשירים נתפש בעיני הציבור כשני בחומרתו רק לשסע הלאומי, והוא חריף בעיני הציבור יותר מאשר מתחים אחרים כמו המתח העדתי ואפילו הנצי-יוני. בהתאם לכך, שיעור גבוה בקרב הציבור סבור שיעד המדיניות מספר אחד של הממשלה צריך להיות צמצום הפערים. אך לא על חשבון כיסו הפרטי של האזרח. כ-55% מהציבור לא יסכים לשלם יותר מסים לטובת היעד של צמצום הפערים, אך עדיין מיעוט לא מבוטל של 35% מוכן לשלם יותר מסים למען מטרה זו. בולטים בעיקר מצביעי מר"צ שבקרבם כמעט 90% הסכימו לשלם יותר מסים לצורך צמצום פערים. עורכי הסקר מציינים כי במדד הדמוקרטיה של שנה קודמת, כאשר הניסוח היה עקיף, רוב הציבור (62.5%) הסכים ש"הרוב" ישלם יותר מסים. ההבדל בין הניסוחים מדגים את הקושי לקדם מדיניות כלכלית – האזרחים רוצים שהמצב ישתנה, אך לא על חשבון כיסם הפרטי, אלא בתקווה שמישהו אחר יקבל את החשבון. לפיכך, מוטב למפלגות (פרט למר"צ) להצניע מדיניות כלכלית הכוללת העלאת מסים, לפחות בתקופת הבחירות...