הרחקה למדינה שלישית: הצורך בשקיפות שתאפשר ביקורת משפטית וציבורית

אם ההסדרים החדשים אליהם הגיעה המדינה הם "כשרים" ועומדים בכללים הבינלאומיים המקובלים, מדוע סירבה המדינה בדיון שנערך בבית המשפט ב- 13 ביולי לחשוף פרטים על ההסדרים עם המדינות השלישיות ולהעמידם למבחן משפטי וציבורי, ומדוע בית המשפט אינו דורש ממנה לעשות כן?

במאמרי "יציאה מרצון?", דנתי בהודעתה של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים לפיה "מסתננים" השוהים במתקן השהיה חולות, אזרחי סודאן ואריתריאה שטרם הגישו בקשות למקלט או שבקשותיהם נדונו ונדחו, יידרשו "להתארגן בתוך 30 ימים ליציאה מישראל" למדינה שלישית; אם יסרבו, הם יוחזקו כמי שאינם משתפים פעולה עם הרחקתם מישראל, ויזכו לשימוע שבסופו כליאה (ללא הגבלת זמן) במתקן "סהרונים". כנגד ההסדר הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עת"מ 5126-07-15 צגטה ואח' נ' שר הפנים). ביולי 2015, דחתה השופטת רחל ברקאי בקשה לצו ביניים, שביקש למנוע את יישום המדיניות עד להכרעה בעתירה. הבקשה הוגשה בשמם של שני אזרחי אריתריאה שהוחזקו במתקן "הפתוח" חולות ונדרשו לעזוב את ישראל או להיכלא ללא הגבלת זמן ב"סהרונים". 

השופטת רחל ברקאי כתבה כי "העותרים לא הניחו בפני תשתית ראייתית מבוססת לסכנה פרטנית אישית כלפיהם והחשש הכללי עליו הצביעו הינו כללי מדי ובלתי מסוים ולכאורה אינו מעיד על הכלל". היא הוסיפה כי גם אם נכונות העדויות שהציגו העותרים על גורלם של העוזבים לרואנדה ולאוגנדה – היעדר מעמד וזכויות בסיסיות – "אזי לכאורה מדובר באירועים נקודתיים שאין בהם כדי להעיד על הכלל". בהקשר זה, ההחלטה מעוררת קושי מושגי: כיצד אדם הצפוי להרחקה למדינה עלומה יכול להוכיח שבאותה מדינה (שישראל לא חושפת בפניו את שמה עובר להרחקה) נשקפת לו סכנה פרטנית. כך או כך, האחריות להעביר את המידע ולקיים מעקב אחר מצבם של כלל המורחקים מוטלת על המדינה.

השופטת קובעת בהחלטה כי "אין חולק כי הרחקת מסתננים מאריתריאה וסודאן לארצות מוצאם נגועה בקושי ממשי בשל האירועים המתרחשים באותן מדינות". העיקרון הבסיסי שעל פיו אין לכלוא אזרחים זרים המצויים בישראל ללא משפט, אלא אם כן זהו מעצר לצורך הרחקתם מישראל, עמד ביסודם של פסקי-הדין של ביהמ"ש העליון בפרשות אדם וגבריסאלסי. קשה לראות כיצד זרים השוהים ב"חולות" ללא אופק להסדרת מעמדם בישראל הנדרשים להסכים לעזוב את ישראל למדינה עלומה תוך איום בכליאתם ללא הגבלת זמן אם יסרבו להסדר זה ושהרחקתם לארצות מוצאם – גם לדידה של המדינה – אינה אפשרתי זה יכולים להיחשב כמי שבחירתם משקפת רצון חופשי.

לקראת חתימה, נכתב בהחלטה כי "מן הראוי כי המדינה תחזור ותשקול חשיפת מידע שיש בו אך כדי להסיר דאגה וחשש המקנן בלבם של אותם מסתננים המתבקשים לעזוב למדינה שלישית...לרבות חשיפת דוחות המעקב אחר יישום חלקן של אותן מדינות שלישיות, על פי ההסכמים, בכל הנוגע להבטחת שלומם וחירותם של המורחקים מישראל". אם ההסדרים החדשים אליהם הגיעה המדינה הם "כשרים" ועומדים בכללים הבינלאומיים המקובלים, מדוע סירבה המדינה בדיון שנערך בבית המשפט ב- 13 ביולי לחשוף פרטים על ההסדרים עם המדינות השלישיות ולהעמידם למבחן משפטי וציבורי, ומדוע בית המשפט אינו דורש ממנה לעשות כן? רואנדה ואוגנדה, המדינות שבהן מדובר (ככל הנראה), אינן מאשרות את קיומם של הסכמים עם ישראל, קל וחומר מפרסמות את פרטיהם. היעדרו של הסכם כתוב וגלוי מעלה חשד כבד בנוגע לתוכנו ומלמד, כשלעצמו, על חוסר רצונה של מדינת היעד להעמיד לביקורת את התחייבויותיה. לשם ההשוואה, "ההבנות" (memorandum of understanding) אליהן הגיעה אוסטרליה עם קמבודיה להעברת מבקשי מקלט פורסמו באופן המאפשר בחינה ביקורתית של עמידתן בתנאי המשפט הבינלאומי והדין המקומי (ראו למשל כאן וכאן).

יודגש כי מדובר בהחלטה בבקשה לצו ביניים, ולא בפסק-דין: יש לקוות כי לאחר הדיון בעתירה בספטמבר, בית המשפט יפסול את ההסדר המאפשר כליאה של בני אדם ללא הגבלה, רק מאחר והם חוששים ממעבר למדינה עלומה שלא ברור כלל האם תאפשר להם להישאר בתחומה, ואם כן- באילו תנאים.