נשארים יחד, גם ביום שאחרי

בימים שאחרי הבחירות, יש חשש שחלק מהרשימות שהתמודדו ביחד בבחירות יתפצלו למרכיביהן, ויביאו לפגיעה נוספת באמון הציבור. כדי שרשימות משותפות ישתפו פעולה ויתרמו למערכת הפוליטית לאורך זמן, יש להעניק להן תמריצים שיעודדו אותן להמשיך את דרכן יחד

Flash 90

אחת התופעות הבולטות של שלוש מערכות הבחירות האחרונות היא ריבוי הרשימות המשותפות. בבחירות ספטמבר 2019 נבחרו 9 רשימות שייצגו 21 מפלגות, ובבחירות מרץ צפויות להיכנס לכנסת 8 רשימות המייצגות לפחות 19 מפלגות. כחול לבן, ימינה, העבודה-גשר-מרצ והרשימה המשותפת - כל אחת מהן מאגדת 3 או 4 מפלגות. זו לא תופעה חדשה, אם כי היא התגברה בשל העלאת אחוז החסימה ל-3.25% לקראת בחירות 2015, שעודדה ואף הכריחה מפלגות לרוץ ברשימות משותפות כדי לנסות להיכנס לכנסת.

חבירה של מפלגות עצמאיות לרשימה משותפת, במיוחד אם כל מפלגה מייצגת מגזר שונה או תפיסה אידאולוגית שונה, מצמצת שסעים חברתיים וממתנת סחטנות פוליטית של קבוצות סקטוריאליות. הסיבה היא שבמסגרת הקמת רשימה משותפת מתבצע תהליך של צירוף אינטרסים ותפיסות עולם של מגוון קבוצות חברתיות. כל מפלגה נדרשה להתפשר על חלק מדרישותיה ועקרונותיה לטובת השגת שיתוף פעולה עם המפלגות האחרות. צמצום מספר הסיעות בכנסת ובממשלה גם משפרת את תפקודן – ובישראל, שבה מספר הסיעות בכנסת ובממשלה גבוה בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה לעבר, יש לכך חשיבות מיוחדת.

אלא שכדי שכל היתרונות האלה יתממשו, החבירה לרשימות וסיעות משותפות צריכה להוביל לשיתופי פעולה רצופים וארוכי טווח: רשימה המורכבת מכמה מפלגות צריכה להפוך לסיעה משותפת שתפעל ביחד למשך כל תקופת הכהונה של הכנסת, ורצוי ששיתוף הפעולה הזה יימשך גם במערכות הבחירות ובקדנציות הבאות.

בעשורים האחרונים, רק רשימות משותפות בודדות תרמו לפוליטיקה הישראלית במובן זה שהן איחדו לתקופה ממושכת-יחסית מפלגות שונות. מרצ ויהדות התורה הן הדוגמאות הברורות לרשימות משותפות "מוצלחות". לעומת זאת, כמעט בכל קצוות הקשת הפוליטית אפשר למצוא רשימות רבות שהתפרקו במהלך הקדנציה או לפחות לא המשיכו לקדנציה שנייה, ובכך פגעו בתפקוד הכנסת והממשלה, באחריותיות של הפוליטיקאים והמפלגות ובאמון הציבור במערכת. חוסר היציבות של הרשימות המשותפות בין בחירות לבחירות נמשך ביתר שאת במערכת הבחירות האחרונות. התופעה בולטת במיוחד בציונות הדתית ובשמאל הציוני - בשני המחנות האלה אפשר להגדיר את מה שהתרחש בשלוש מערכות הבחירות האחרונות פשוט כבלגן.

בעבר המצב היה שונה. חלק נכבד מהמפלגות הבולטות כיום התחילו את דרכן כרשימות משותפות, ורק בהמשך התאחדו - המפד"ל היא תוצר של איחוד של המזרחי והפועל המזרחי ב-1956, העבודה הוקמה על ידי מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י ב-1968, והליכוד החל את דרכו כרשימה משותפת של חרות והליברלים ב-1965 (גח"ל), שהפכה ב-1973, בצירוף מפלגות נוספות, לרשימת הליכוד, והתאחדה סופית ב-1988. לעומת זאת, אף אחת מהרשימות המשותפות שנבחרו לכנסת במערכות הבחירות האחרונות לא הפכה למפלגה מאוחדת.

כדי שרשימות משותפות יתרמו למערכת הפוליטית, יש להעניק להן תמריצים שיעודדו אותן להמשיך את דרכן יחד. לדוגמה, יש לקבוע שאם מפלגה שהיא חלק מסיעה משותפת תתפצל מאותה הסיעה בשנתיים הראשונות לכהונת הכנסת, המתפצלים לא יוכלו להקים סיעה חדשה או להצטרף לסיעה קיימת, וגם לא יקבלו מימון הוצאות שוטפות. בנוסף, יש לשנות את הכללים הנוגעים למימון הוצאות שוטפות בסיעות משותפות. כיום, כל מפלגה החברה ברשימה משותפת "שווה" תוספת חודשית של 83,316 ₪. לצורך העניין, במקרה של הרשימה המשותפת, המורכבת מ-4 סיעות, כל המפלגות יחד יקבלו, במהלך קדנציה של 4 שנים, כמעט 12 מיליון ₪ שאותם לא היו מקבלות אם היו מתאחדות למפלגה אחת.

ביום שאחרי סבב הבחירות השלישי, יש חשש שחלק מהרשימות שהתמודדו ביחד בבחירות לא רק שלא יתאחדו, אלא גם יתפצלו למרכיביהן - והדבר יגרום להוצאה מיותרת של כספי ציבור, יערער את יציבות ותפקוד הכנסת והממשלה, וגם יעוות את רצון הציבור שבחר ברשימות המאוחדות.