תכנית המאה- קלף פוליטי חדש

הטריגר שהוציא את הציבור הערבי להצביע בבחירות האחרונות נמצא מחוץ לפוליטיקה הערבית. אם ביבי הוציא את הערבים להצביע בספטמבר, הפעם היה זה טראמפ. ההתלכדות סביב ההתנגדות לסיפוח המשולש הוכיחה עצמה, ועודדה את האזרחים הערבים להצביע ולשנות את התמונה הפוליטית

Flash 90

ברטעה הוא כפר ערבי קטן המונה כ-4,500 תושבים. הכפר שוכן בחלקו הצפוני של אזור המשולש, לא רחוק מהעיר אום אל-פחם. לפני ימים אחדים ערכה הרשימה המשותפת כנס בחירות בכפר. בדרך כלל, לא רבים מטריחים עצמם להגיע לכנסים כאלה – לא מפני שהציבור הערבי לא תומך ברשימה המשותפת, אלא שבחלוף שנה ללא הכרעה, ואחרי שני סבבי בחירות, הציבור כבר עייף ומגלה פחות עניין בקמפיין הבחירות. ממילא רוב פעילות ההסברה נערכת ברשתות החברתיות, וממילא כל הקלפים הפוליטיים כבר הונחו על השולחן רק בספטמבר האחרון. אלא שבכנס הבחירות בברטעה התמונה הייתה שונה. במערכת הבחירות הנוכחית קלף פוליטי חדש נוסף לתמונה, ומכיוון בלתי צפוי- תכנית המאה של הנשיא טראמפ ורעיון סיפוח המשולש למדינה הפלסטינית העתידית.

המשולש, שמספר תושביו כיום עולה על 300 אלף נפש, סופח לישראל בהסכמי שביתת הנשק ב-1949. כל תושביו הערבים מחזיקים באזרחות ישראלית, והם משולבים בצורה מלאה במרקם החיים במדינה. ההצעה לספח את המשולש למדינה פלסטינית בעתיד התקבלה אצלם בכעס רב ועוררה גל מחאה עממית בכל היישובים הערבים בארץ.

סיפורו של הכפר ברטעה הוא סיפור הקונפליקט הישראלי-ערבי: בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לירדן ב-1949 הוסכם כי קו הגבול יעבור בוואדי באמצע הכפר. הכפר נחצה לשניים: חצי ממנו סופח לישראל ותושביו מחזיקים באזרחות ישראלית, והחצי השני נותר בגדה המערבית. עד 1967 הוא היה בשליטה ירדנית, לאחר מכן תחת שליטה צבאית ישראלית, ומאמצע שנות התשעים – תחת שלטון הרשות הפלסטינית. במרוצת השנים החלו לבלוט לעין ההבדלים ברמת החיים בין שני חלקי הכפר, כאשר תושבי הכפר שנותר בשטח ישראל נהנים מרמת חיים גבוהה יותר.

תושבי "ברטעה הישראלית" לא יצאו לרחובות הכפר במחאה על "עסקת המאה", אולם הם לא הסתירו את הכעס שלהם – ויותר מכך, את הפחד והדאגה – מפני האפשרות שהכפר שלהם יסופח למדינה הפלסטינית. הסיבות לכך פשוטות: למרות הביקורת על אופייה היהודי של המדינה, החיים תחת שלטון מדינת ישראל יציבים ומסודרים מבחינה כלכלית. הסיפוח ליישות מדינית פלסטינית, שלא נהנית מיציבות שלטונית ואף לא מריבונות טריטוריאלית מלאה, עלול להפוך את חייהם לגיהינום. מבחינתם – ומבחינת כל תושבי המשולש – אופציית הסיפוח כלל אינה עומדת על הפרק.

"עסקת המאה" הפכה לשיחת היום ברחוב הערבי לא רק בגלל תוכנה הקונטרוברסאלי, אלא גם מהסיבה שהנושא עלה לדיון בעיצומה של תקופת הבחירות. בשני העשורים האחרונים, שיעור ההשתתפות הממוצע של האזרחים הערבים בבחירות לכנסת הוא 60% (בהשוואה ליותר מ-70% בשנות ה-80 וה-90). המפלגות הערביות מתקשות לסחוף את הציבור למאבקים פוליטיים כפי שהן עשו בעבר. בעידן שבו ערכי האינדיבידואליזם חזקים יותר מערכים קולקטיביים, האזרח הערבי מחפש לעצמו אפקטיביות פוליטית "כאן ועכשיו". המפלגות הערביות יקרות לליבו, אולם האזרח הערבי עשוי לקבל מענה לצרכיו, למשל, באמצעות ארגוני החברה האזרחית אשר פעילותם לא נושאת גוון פוליטי. גם בזירת השלטון המוניציפאלי, אחת הזירות החשובות ביותר במתן שירותים לאזרח, נחלשו המפלגות. כיום פחות מרבע מכל חברי המועצות המקומיות הערביות מזוהים עם מפלגה כלשהי.

הטריגר שגרם לציבור להצביע בהמוניו בבחירות מרץ נמצא מחוץ לפוליטיקה הערבית. אם היה זה בנימין נתניהו שבאמצעות קמפיין אנטי-ערבי גרם למצביעים הערבים להגיע לקלפיות בספטמבר כסוג של קריאת תגר על אמירותיו, הפעם הייתה זו "עסקת המאה" של דונלד טראמפ. שיעור ההצבעה בבחירות של תושבי המשולש עמד במוקד תשומת הלב. אין ספק שההצעה לספח את המשולש למדינה פלסטינית דרבנה אותם להצביע ולהוכיח שהם לא יוותרו על האזרחות הישראלית שלהם.