הענקת החסינות לכץ- נורמליזציה של השחיתות

חסינות מהותית נועדה למעשים שהם בשולי הפעילות החוקית והלגיטימית של חברי הכנסת, ולא למעשי שחיתות חמורים, או להכשרת מעשה של קבלת שוחד או הפרת אמונים. כאשר חבר כנסת מעביר חוק, אל לו לעשות זאת למען האינטרסים הפרטיים שלו, גם בהנחה שמדובר בחוק שייטיב עם אחרים

Flash 90

מחר (לפרסום ביום ראשון, 16.2) תצביע מליאת הכנסת על מתן חסינות מפני העמדה לדין לחבר הכנסת חיים כץ, המואשם בעבירת הפרת אמונים. החלטה כזו תהיה מעשה נבלה בדמוקרטיה הישראלית. החלטת ועדת הכנסת הייתה מופע מדהים של חוסר מודעות לפגיעה שחברי הכנסת יוצרים באמון הציבור בפוליטיקה.

הוועדה המליצה להעניק את החסינות לפי שתי עילות שונות. הראשונה והמשמעותית שבהן היא שהמעשה נעשה לשם מילוי תפקידו - ובעצם, זוהי טענה שהכנסת סבורה שמתקיימת חסינות מהותית, כזו שנותנת פטור מוחלט מאחריות פלילית. אך יש לדייק, אין מדובר בהענקת חסינות מהותית, שכן אין לכנסת כלל סמכות להעניק כזו, רק בית המשפט יכול להכיר בה במסגרת המשפט הפלילי. כך שבכל זאת, החסינות תפוג בעוד פחות מחודש, עם תום הקדנציה של הכנסת הנוכחית.

אך מבחינת המהות, מדובר במסר בעייתי ובפתח רחב לשחיתות. הכנסת למעשה משדרת מסר שככל שמדובר בחקיקה, מותר לחבר כנסת להיות מושחת. לפי כתב האישום, קידם ח"כ כץ חוק כדי להיטיב עם חברו ויועץ ההשקעות שלו, במהלך שיכול היה להניב לשניהם רווחים רבים. הוא הזמין אותו להופיע בוועדה, הציג אותו כמומחה אובייקטיבי והסתיר את האינטרסים של שניהם. גם לאחר מכן, כשעמד לדין בוועדת האתיקה, לפי כתב האישום, הציג מצגי שווא באשר לניגוד העניינים שלו.

בית המשפט העליון, בשורה של הלכות, קבע בפירוש כי אין מקום להעניק חסינות מהותית בעבירות של שחיתות. היא נועדה למעשים שהם בשולי הפעילות החוקית והלגיטימית של חברי הכנסת. היא לא נועדה להכשיר מעשה של קבלת שוחד או הפרת אמונים. אם לא היה עושה כן, חברי הכנסת היו יכולים בגלוי לקחת שוחד תמורת הצבעותיהם, ולא ניתן היה להעמידם לדין. האם כשח"כ מעביר חוק, מותר לו לעשות זאת למען האינטרסים הפרטיים שלו, כשהוא מסתיר אותם במפגיע, אפילו כאשר הוא יו"ר הוועדה שמקדם באגרסיביות את החוק (גם בהנחה שמדובר בחוק שייטיב עם אחרים)?

העילה השנייה בה תמכה הוועדה, הייתה שחבר הכנסת כץ כבר נתן את הדין על מעשיו בוועדת האתיקה של הכנסת. זו החלטה תמוהה ביותר, שכן חלק מעובדות כתב האישום עליהן הוא נאשם בכתב האישום, היו שהוא הסתיר פרטים מפני ועדת האתיקה. אם כך, כיצד דיון זה יכול להיחשב ככזה שממצה את הדין עמו? מה עוד, שהכנסת לא שקללה גורמים נוספים בעילה, כגון שמדובר בעבירה לא חמורה ושאינטרס הציבור לא ייפגע מאי העמדתו לדין של חבר הכנסת.

בסופו של דבר, רוב הדיון בכנסת כלל לא עסק בשאלת עילות החסינות עצמן, אלא בעיקר בשאלה האם כתב האישום מוצדק, שאלה שהכנסת לא מוסמכת ולא מומחית לעסוק בה. חלק מחברי הכנסת ניצלו את הבמה להתגולל, שוב, על רשויות התביעה והיועץ המשפטי לממשלה ועל שלטון החוק בכלל. הם כפרו בכך שבתור מחוקקים עליהם להיות כפופים להנחייתו של היועץ המשפטי של הכנסת, ולכללי האתיקה. למעשה יש בכך התאמה עם העובדה שגם בהענקת החסינות בנסיבות כאלה, פגעו פגיעה חמורה בשלטון החוק.

יש לקוות שהמליאה תדחה את בקשת החסינות. ואם לא כן, שבית המשפט העליון, בהתאם לסמכותו, יתקן את הטעות של הכנסת וישלח מסר שאין מקום לשחיתות, גם לא בכנסת, בעבודת החקיקה. גם המחוקק כפוף לשלטון החוק.

פורסם לראשונה בדה מרקר.