תפקיד חברי הכנסת- בין הפוליטי לשיפוטי

כחלק מתפקידם של חברי הכנסת, ניתן להם בעת הזו גם תפקיד מעין-שיפוטי, במסגרתו בכוחם להכריע מי יהיו רשאים להתמודד בבחירות הבאות, ולמי מעמיתיהם להעניק חסינות. אולם בפועל, במקום הפעלת שיקול דעת אישי ומשפטי, התוצאות ידועות מראש, על פי השיוך המפלגתי של חברי הכנסת

Flash 90

זו תקופה ארוכה שהכנסת איננה מתפקדת במשימתה המרכזית – חקיקה למען הציבור. תחת זאת היא עסוקה בעצמה - במסגרת ועדת הבחירות המרכזית, חברי הכנסת בוחנים את השאלה האם יחידים ורשימות יהיו רשאים להתמודד בבחירות הבאות. ובמסגרת ועדת הכנסת, ולאחר מכן, במליאת הכנסת, עליהם להכריע האם אחד מחבריהם למשכן יקבל חסינות מפני העמדה לדין פלילי.

לשני העניינים שמעסיקים את הכנסת בעונת דמדומים זו יש מכנה משותף: בשניהם חברי הכנסת מתפקדים בהליך שהוא מעין שיפוטי. הם נדרשים לפרש את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, שכותרתו "מניעת השתתפות בבחירות", ואת סעיף 4 לחוק חסינות חברי הכנסת, שכותרתו "חסינות בפני דיון פלילי", וליישם אותם בהקשרים עובדתיים שמוצגים לפניהם.

בתפקודם המעיין-שיפוטי, נבחרי הציבור נדרשים להפעיל שיקול דעת אישי. הם אינם מחויבים לעמדות של מפלגותיהם או למשמעת קואליציונית או אופוזיציונית. יתר על כן, בניגוד גמור ליום-יום בכנסת, הם אינם אמורים לקדם אג'נדה פוליטית כלשהי או לייצג ציבור מסוים. כמו שופטים, עליהם להשתמש בסמכותם לטובת הכלל. הממלכתיות ולא המגזריות אמורה להפעיל אותם כשהם קובעים האם יש לפגוע בזכות לבחור ולהיבחר באמצעות מכשיר הפסילה, והאם יש לפגוע בשוויון בפני החוק באמצעות הענקת חסינות.

בפועל, למרבה הצער, דרך הפעלת הכוח על ידי הכנסת, בשני המקרים, מאכזבת, בלשון המעטה. מהלך הדיון ותוצאותיו מלמדות כי השיוך הפוליטי הוא הפקטור המכריע: אמור לי מי המפלגה שלך ואדע את מי תפסול מריצה לכנסת ולמי תעניק חנינה. הקצה האחד של הקשת הפוליטית פוסל את הקצה השני, למרות שבהליך מעין שיפוטי העמדות האידיאולוגיות של בעל כוח ההכרעה אמורות להיות בלתי רלוונטיות. חברי המפלגה ו"הבלוק" שאליו משתייך חבר הכנסת שהוגש נגדו כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה מצביעים פה אחד בעד חסינותו, כביכול ההזדהות הפוליטית היא אבן הבוחן היחידה להכרעה.

כשהתסריט ידוע מראש, והעמדות נקבעות א-פריורית על פי מדדים לא ענייניים, קשה לייחס ערך של ממש להליכים הללו. אדרבא, נזקם גבוה - זילות הכנסת ופגיעה באמון בה, ואילו תועלתם נמוכה - בסופו של היום מי שמכריע הוא בית המשפט שבודק את סבירות ההחלטות של נבחרי הציבור.

בעת הזאת - בדור ששופט את שופטיו - מקובל להכפיש את השימוש שעושה בית המשפט במבחן הסבירות כשהוא מבקר הכרעות של רשויות אחרות, אך דומה שהתפקוד האוטומטי של הכנסת בסוגיות המחייבות הפעלת שיקול דעת, מבהיר היטב, לכל מתבונן הגון, שהכנסת חוטאת לייעודה בדרך הפעלת הסמכות. לאור העובדות הברורות, האם היינו רוצים לאפשר לחברי הכנסת היוצאת להיות בעלי סמכות ההכרעה הסופית בשאלה מי יתמודד נגדם בבחירות הבאות? האם היינו רוצים לאפשר להם להגן אחד על השני באמצעות חסינות, בלי אפשרות של בקרה שיפוטית על סבירות החלטתם? נדרש "מבוגר אחראי", בית משפט, שינקה מהזירה את הרעש הפוליטי ויפעיל שיקול דעת ענייני, בדרך לקבלת ההכרעה.

אכן, עירוב התחומים של חברי הכנסת בין ה"פוליטי" לבין ה"שיפוטי" לא רק שהינו שגוי מיסודו, אלא הוא גם מלמד משהו על כנות ואיכות הטענות שחלקם משמיעים כלפי מערכת המשפט. ניתן היה לצפות שאלו מהם המבקרים את בית המשפט שהוא "בעל אג'נדה", היו מדגימים לנו כיצד יש להפעיל כוח הכרעה מעין שיפוטי בדרך מקצועית. מסתבר שהפוסלים – במומם פוסלים.

וכדי להוסיף חטא על פשע, יש בין המחוקקים שלנו שמבקשים לשנות את דרך מינוי השופטים ולהפקיד את סמכות המינוי (במישרין או בעקיפין) בידי הכנסת. בכך יורם המסך המפריד כיום בין הרשויות והשיפוט בישראל יהפוך מוטה אידיאולוגיה פוליטית חשופה. כדי למנוע סכנה זו יש לחדד את ההבחנה הפונקציונאלית והמוסדית בין מי שעיסוקו בפוליטיקה לבין מי שעיסוקו בשיפוט.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.