הדרך לסיפוח חייבת לעבור בהסדרת מעמדם של הפלסטינים

הדיון בעניין סיפוח שטחי יו"ש מחייב את ישראל להתמודד עם שאלה שניסתה להימנע ממנה עשרות שנים – מעמדם של הפלסטינים, ולנקוט לגביה עמדה ברורה

Flash 90

הדיון בציבוריות הישראלית סביב החלת הריבונות הישראלית על היישובים היהודים ובקעת הירדן מתמקד בעיקר במשמעות הסמלית לטווח הארוך של מאמצים אלו, ובשאלה איך אלו יתקבלו על ידי הקהילה הבינלאומית ומדינות האזור. בפועל, בשטח, כפי שיודע כל מי שמסתובב ביהודה ושומרון בשנים האחרונות, התהליך כבר בעיצומו. יש מעט מאוד הבדלים בין החיים ביישובים היהודים באריאל ובגוש עציון, ובין החיים ביישובים מקבילים אחרים בישראל.

אלא שלסיפוח היישובים הישראלים ובקעת הירדן באופן חד צדדי יש משמעות אחרת, והיא אשר חסרה מן הדיון הציבורי. הסיפוח יחייב את ישראל להתמודד עם דילמה אשר ממנה ביקשה להימנע במשך עשרות שנים – מעמדם של הפלסטינים.

 מאז מלחמת ששת הימים שולטת מדינת ישראל ביהודה ושומרון תחת הכסות של משטר "זמני" של כיבוש. למרות שהכיבוש התארך, ומידת הזמניות שלו הפכה לפיקטיבית, עדיין הציגה מדינת ישראל את ההתיישבות הישראלית ואת פעולותיה ביהודה ושומרון ככאלו הפתוחות למשא ומתן. מאז אמצע שנות התשעים מהווים הסכמי אוסלו את המסגרת דרכה "הפריטה" ישראל את השליטה ברוב הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון.

הכסות המשפטית של הזמניות לא הייתה מקרית או סמלית – היא נועדה לשתי מטרות: מחד, היא נועדה להעניק לגיטימציה בינלאומית מסוימת לשליטה הישראלית במיליוני פלסטינים ולפרויקט ההתנחלויות בו עברו כחצי מיליון ישראלים לאזורים אלו. כך, למשל, רק לפני כמה שבועות הצהיר היועץ המשפטי לממשלה כלפי בית הדין הבינלאומי כי ישראל עדיין מחויבת להסכמי אוסלו, ובשל כך דרש מבית הדין להימנע מלדון בסוגיית ההתנחלויות. מאידך, העמימות אפשרה לישראל להימנע מהצורך לעסוק בהיקף הזכויות של הפלסטינים לפי הדין הישראלי והבינלאומי, ובמעמדם.

תוכנית המאה, אם אכן כפי שמתפרסם כוללת החלת ריבונות ביישובים היהודים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, מחייבת את ישראל לנקוט עמדה בשתי הסוגיות הללו. ישראל לא תוכל עוד לטעון שהיא מחויבת להסכמי אוסלו, כיוון שסיפוח חד צדדי מנוגד להם, ולכן תפיסת היועמ"ש מול בית הדין הפלילי הבינלאומי איננה רלוונטית. משמעותי עוד יותר – ישראל צריכה כעת להתמודד עם הדילמה של מעמד הפלסטינים.

על פי המתפרסם, במסגרת ההצעה האמריקאית תוצע לפלסטינים מדינה מפורזת בעתיד, אם יסכימו לתוכנית ויעמדו בשורה של תנאים, ובראשם הסכמה לסיפוח הישראלי. אז זהו, שאין שום סיכוי שהפלסטינים יסכימו לתוכנית, וממילא שתקום מדינה פלסטינית כזו מכל סוג שהוא. מי שמכיר את מפות ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון מבין שאין שום התכנות להקמת מדינה פלסטינית המורכבת מאזורים קטנים המופרדים זה מזה. הצעה למדינה כזו אינה אלא חזרה לניסיון הדרום אפריקאי שנכשל לרכז את השחורים ב"בנטוסטנים", מעין מדינות בובות לשחורים בלבד שהוקמו על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה החל משנות החמישים של המאה ה-20 על מנת להתמודד עם הטיעון שהלבנים הם מיעוט. באמצעות ריכוז השחורים ב"מדינות" אלו, ביקשו השליטים הלבנים לייצר רוב לבן בלבד בדרום אפריקה. השחורים בדרום אפריקה ראו בבנטוסטנים הללו כסות דקה למשטר מפלה. שום מדינה בעולם לא הכירה בהם. ב-1994, עם חזרת הדמוקרטיה לדרום אפריקה, פורקו הבנטוסטנים.

אם תספח ישראל חלקים ניכרים מיהודה ושומרון, יהפכו השטחים בשליטת הרשות הפלסטינית למעין בנטוסטנים כאלו. מובלעות בובות פלסטיניות שכל קיומן נועד לבסס את האפשרות של ישראל לשלוט ביהודה ושומרון מבלי להיות מוטרדת מזכויותיהם של הפלסטינים, ומהסיכון לרוב היהודי בישראל. אין שום אפשרות ליישב מצב דברים זה עם עמדה דמוקרטית, ולו השמרנית ביותר, בוודאי לא לגבי למעלה משני מיליון איש. ייתכן שמבחינה פוליטית, ישראל מסוגלת היום לספח חלקים מיהודה ושומרון מבלי לחשוש מתגובת הקהילה הבינלאומית. אך אם ישראל תבחר בנתיב זה, המשמעות היא שפתרון המדינה הפלסטינית אינו קיים עוד. התיזה לפיה ניתן לספח רק את החלקים "היהודיים" של יהודה ושומרון, ולהתעלם מהזכויות האזרחיות והפוליטיות של הפלסטינים בשטח היא פשוט אשליה. אם בחרה ישראל ללכת בנתיב הסיפוח, המשמעות היא מתן זכויות מלאות לכל הפלסטינים ביהודה ושומרון. אין דרך ביניים.

פורסם לראשונה ב-Ynet.