כל מה שרציתם לדעת על פסילת רשימות ומועמדים
פסילת מועמדים ורשימות לכנסת פוגעת באחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר, הזכות לבחור ולהיבחר. על כן, עליה להיעשות תוך נקיטת משנה זהירות, שיקול דעת ואובייקטיביות. מי רשאי לפסול מועמדים ורשימות לכנסת, ועל סמך אילו קריטריונים ניתן לעשות זאת? חוקרי המכון עם התשובות לכל השאלות
ועדת הבחירות המרכזית
לפי סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, במפורש או במשתמע, אחת משלוש עילות: שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.
ועדת הבחירות המרכזית היא שקובעת, בהצבעה האם לפסול רשימה או מועמד. כל גורם יכול לבקש בקשת פסילה של רשימה, ולגבי מועמדים נדרשת חתימה של שליש מחברי הוועדה. ועדת הבחירות היא ועדה פוליטית המורכבת מנציגי הסיעות המכהנות בכנסת לפי מפתח המנדטים בכנסת היוצאת. בראשה עומד שופט בית המשפט העליון החלטת הוועדה לפסול מועמדים בלבד ולא רשימות, טעונה אישור של בית המשפט.
פסילה של אדם או של רשימה לכנסת פוגעת באחת הזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה: הזכות לבחור ולהיבחר. כאשר מדובר בפסילה על סמך התבטאויות, נפגע גם חופש הביטוי. לכן לאורך השנים, המקרים שבהם התקבלה תוצאה סופית של פסילה היו בודדים. בנוסף, העובדה שהגוף הפוסל (עד להכרעה שיפוטית) הוא גוף פוליטי בעייתית במיוחד, שכן במקרים רבים אופי הדיון הוא פוליטי ולא ענייני, ואינטרסים פוליטיים ולא שאלות עובדתיות או משפטיות הם שמכתיבים את הצבעות חברי הוועדה, בוודאי בימים הקודמים לבחירות.
הרציונל העומד מאחורי פסילת רשימות ומועמדים הוא רציונל של דמוקרטיה מתגוננת – הגנה על הדמוקרטיה מפני כוחות המבקשים לנצל את ההליך הדמוקרטי כדי לפגוע בה ובערכיה. מצב כזה של אפשרות לפסילה קיים בדמוקרטיות שחוו קריסה בשל עליית כוחן של מפלגות החותרות תחת הדמוקרטיה, כמו בגרמניה.
לראשונה נפסלה רשימה ב-1965, אף על פי שלוועדת הכנסת לא הייתה סמכות כתובה בחוק לעשות זאת. הרשימה שנפסלה הייתה "רשימת הסוציאליסטים" והיא נפסלה משום שחלק משמעותי מחבריה היו חברים בארגון "אל ארד" שהוצא מוקדם יותר מחוץ לחוק – בטענה שהיא חותרת תחת קיום המדינה. בית המשפט העליון אישר את החלטת הוועדה בפסק דין ירדור, שהיה פסק דין חריג, בכך שאושרה פעולה הפוגעת פגיעה קשה בזכות יסוד, ללא סמכות ברורה בחוק.
עניין "ירדור" היה החריג מבחינת הקו הכללי שמאפיין את הפסיקה, לפיו יש לאפשר, כמעט בכל מחיר, התמודדות של רשימות לכנסת. בשנת 1984 נפסלה רשימת כ"ך על ידי הוועדה, ובית המשפט העליון ביטל את הפסילה בטענה שאין להרחיב את הלכת ירדור, כל עוד אין סמכות פסילה מפורשת בחוק. בעקבות זאת תוקן חוק היסוד והוכלל בו סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, שהעניק לוועדה את סמכות הפסילה באופן מפורש.
מאז, לאחר שרשימת כ"ך נפסלה בשנת 1988 ובשנת 1992 (יחד עם "כהנא חי"), לאורך שנים בית המשפט בלם מקרים רבים של פסילות של רשימות וחברי כנסת ובהם: בל"ד, עזמי בשארה, אחמד טיבי, חנין זועבי וברוך מרזל. למעשה, מאז 2003 הפך בית המשפט את כל הכרעות הפסילה של ועדת הבחירות.
הקו העקבי של הפסיקה היה שיש לפרש את העילות שבסעיף 7א בצמצום רב ולהפעילן רק במקרים "קיצוניים ביותר"- כשיש מסה קריטית של ראיות, והוכחה להגשים בפועל את המטרות האסורות על פי החוק. כמו כן, המטרה האסורה צריכה להיות חלק דומיננטי במטרת הרשימה או המועמד ולא עניין שולי.
בשני פסקי הדין הנוגעים למועמדותם של חברי "עצמה יהודית", לראשונה מאז שניתן היה לפסול מועמדים (משנת 2002), פסק בית המשפט כי יש לפסול מועמדים – וזאת על אף שהוועדה לא פסלה אותם. בכך היה תקדים כפול – לראשונה נפסלו מועמדים יחידים, וכן זו פעם ראשונה שבית המשפט פסל מועמדים שאושרו על ידי הועדה.
בעניינו של מיכאל בן ארי, פסק בית המשפט, בהתאם גם לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה כי קיים יסוד מרכזי של הסתה לגזענות במשנתו. המערערים הציגו לבית המשפט סרטונים שהועלו על ידו לאינטרנט באופן עקבי בהם הוא קורא לשלילת זכויות האוכלוסייה הערבית בישראל ולביזוי שיטתי ומכוון של אזרחים אלה. בית המשפט קבע כי בן ארי "מלבה באופן שיטתי יצרים של שנאה כלפי הציבור הערבי, וכי מדובר בראיות משמעותיות הכוללות התבטאויות משפילות וקיצוניות בחומרתן, שנמשכו לאורך תקופה של כשנתיים". במקרה של איתמר בן גביר סרב בית המשפט לפסול את מועמדותו משום שבשונה מבן ארי, לא הוצגה תשתית ראייתית מבוססת וחד משמעית כנגדו.
באשר לפסילתו של עפר כסיף (חד"ש) על ידי הוועדה – זו בוטלה בידי בית המשפט. בית המשפט סירב להסתמך על מספר כתבות עיתונאיות בודדות, כמסה קריטית מספיקה לפסילתו (בהם נאמר כי הוא מתנגד לאופי המדינה כמדינה יהודית) ובעיקר נסמך על אמירותיו לוועדה ולבית המשפט כי הוא מחויב למצע חד"ש המכיר במדינת ישראל כמדינה בה העם היהודי זוכה להגדרה עצמית.
לקראת הבחירות לכנסת ה-22, קבע שוב בית המשפט כי יש לפסול את מועמדותם של ברוך מרזל ושל בנצי גופשטיין, על בסיס מעשיו והתבטאויותיו של גופטשיין המסית לגזענות כלפי אזרחי ישראל הערבים
בית המשפט ייחס משקל מיוחד לכך שחלק גדול מהראיות פורסמו ממש בתקופה טרם הבחירות, ושבדעתו של גופשטיין להוציא את משנתו אל הפועל. באשר לברוך מרזל הועלו ראיות דומות, כאשר האחרון טען כי הראיות נגדו הן "פליטות פה". בית המשפט העמיד לחובתו של מרזל את העובדה שסוגיית מועמדותו עמדה כבר בפני בית המשפט פעמיים בעבר, והוא הצהיר כבר אז שחזר בו מעמדותיו, אך המשיך בהן לאחר מכן, ולכן בית המשפט נטה שלא לקבל את אמירותיו ששינה שוב את דרכיו.
לגבי בקשת פסילת הרשימה המשותפת- בית המשפט סרב לבקשה זו (גם ועדת הבחירות לא פסלה אותה) בטענה שאין בה שוני מהטענות שהביאו לדחיית פסילתם של רע"מ-בל"ד ועופר כסיף בסיבוב הבחירות הקודם. עם זאת הנשיאה חיות מצאה לנכון להעיר, בעניינה של היבא יזבק כי הוצגו ראיות מטרידות ביותר מעמוד הפייסבוק שלה ובהן כאלה – שללא הסבר מניח את הדעת מצדה של יזבק - עשויות להתפרש כהבעת הזדהות ותמיכה בגורמים שונים בהם המחבל סמיר קונטאר – כאלה הנוטלים חלק במאבק מזוין נגד ישראל. עם זאת, משום שלא מועמדותה הפרסונלית של יזבק עמדה לערעור אלא הרשימה כולה – לא התערב בית המשפט בהחלטת הוועדה לאשר את הרשימה.
השיטה לפיה ועדה פוליטית היא שמחליטה על פסילת מועמדים היא שיטה בעייתית שמכניסה, באופן אינהרנטי שיקולים זרים להחלטה שאמורה להיות על בסיס ראיות וטענות משפטיות. בכל בחירות חוזר טקס שבמהותו הוא תעמולת בחירות לא עניינית בוועדת הבחירות. רצוי להוציא את הליך הפסילה לחלוטין מידיה של הוועדה הפוליטית ולהעבירה לגוף מעין שיפוטי עצמאי הכפוף לערעור בבית המשפט העליון. כך המצב גם ברוב מדינות העולם – או שאין כלל אפשרות לפסול רשימה על סמך טעם מהותי, הקשור במטרותיה ובמעשיה, או שאם יש כזה – הסמכות נמצאת בידי גוף בלתי תלוי כגון בית המשפט העליון או בית המשפט החוקתי.