קציבת קדנציות, גם בתקשורת

רפורמת קציבת הקדנציות, המיושמת בהצלחה בשנים האחרונות בשירות המדינה, יכולה וצריכה להיות מיושמת גם באחת מהפלטפורמות ועמדות הכוח המשפיעות במדינה, התקשורת

Shutterstock

הפסקת עבודתו של יעקב אחימאיר עם הורדת התוכנית "רואים עולם" בתאגיד השידור, הובילה לקולות מאשימים מימין, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמיהר להכריז כי "אחימאיר פוטר מפני שאמר באומץ את דעותיו". לעומת זאת, רינה מצליח צייצה: "אם יתנו לי לעבוד עד גיל 80, לא יהיה אכפת לי מאיזו סיבה מפטרים אותי", מה שפתח דיון בגיל הפרישה וגם בוותק המקצועי מאחורי המיקרופונים של כמה מבכירי העיתונאים שלנו. כל אלה ממוסגרים בתוך הדיון שאינו מסתיים לעולם בנושא הגיוון התקשורתי, דיון שמככבים בו פוליטיקאים, הציבור וגם התקשורת עצמה, וצריך אולי לגרום לנו לחשוב מחדש על ה"צומוד" בין כוכבי התקשורת לבין המיקרופונים.

ההטיה הפוליטית של כלי התקשורת, כפי שהציבור תופס אותה, היא הגורם הדומיננטי לרמת האמון הציבורי בתקשורת, כך עולה מסקר שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה בקיץ האחרון. אבל, השאלה היא כיצד מבטיחים גיוון תקשורתי וכיצד מודדים אותו. ברור שלא באמצעות דוגמאות אנקדוטליות כמו אלה של אחימאיר, שמשמשות כדי להסיק מסקנות קונספירטיביות בסגנון "אתם כבר יודעים למה".

יש דרכים מדעיות למדוד גיוון בתקשורת, שעיקרן ביצוע ניתוח של תכנים תקשורתיים. אבל, גיוון של השיח התקשורתי יכול וצריך להתמקד גם בעיתונאים עצמם. השאלה מי נמצא בחזית העשייה התקשורתית היא שאלה לגיטימית לגמרי ולא פחות מזה – בהיעדר גיוון אנושי בתוך ארגוני התקשורת עצמם, אי אפשר יהיה לנפץ את בועות ההדהוד ולחייב אנשי תקשורת להתמודד עם דעות שונות משלהם. לשם כך צריך לוודא באופן אקטיבי שקיים גיוון חברתי בכל שלבי העשייה התקשורתית (נשים, חרדים, ערבים ועוד); לבדוק האם יש עיתונאים הזוכים לבולטות יתר בשיח, שכן הם מקבלים במה בכמה ערוצי תקשורת במקביל וכך ממחזרים את דעותיהם; וגם לשאול מי יושב מאחורי המיקרופונים ועל פני המסכים ומי יושב בתפקידי עריכה בכירים – ולכמה זמן.

ככל שהדברים אמורים בשידור הציבורי – תאגיד השידור וגלי צה"ל - הדברים חשובים אף יותר. ללא ספק, ניכרים בהם תהליכי גיוון ויש לברך על כך. אבל, כדאי להעלות רעיון נוסף. בשנים האחרונות מתממשת אחת הרפורמות המוצלחות בשירות המדינה: רפורמת קציבת הקדנציות. מדובר על כאלף משרות בכירים בשירות המדינה, שתקופת הכהונה שלהם קצובה ונעה בין ארבע לשמונה שנים. חלקם מוצאים בסוף הקדנציה תפקיד רוחבי אחר, ואחרים – עוברים לשוק הפרטי. הדבר מאפשר ריענון, מוביליות, מיצוי ההון האנושי וקידומו וגם הפנמת האתוס של שירות המדינה: אתוס שמשקף חשש מפני מי שמרגיש ש"המדינה זה אני" ומבטא הפנמה  שלא טוב להיות במשרת כוח הרבה מידי זמן.

השאלה היא האם מה שטוב לבכירי שירות המדינה לא אמור להיות טוב גם למי שמחזיקים באחת מעמדות הכוח של השירות הציבורי: המיקרופון והמסך. קציבת כהונה בתוכניות החדשות, סדר היום והאקטואליה, כולל במשרות העורכים הראשיים והפרשנים המרכזיים, ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים, תאפשר את הפנמת האתוס שעומד בבסיס הרפורמה בשאר משרות הבכירים. אפשר לטעון, שהדבר יפגע בהרגלי ההאזנה והצפייה של הציבור. אל דאגה – נתרגל, במיוחד אם יגיעו אנשים חדשים, מעניינים ומוכשרים. רוב הטאלנטים מועסקים בחוזים אישיים, כך שלא יהיה צורך בפתיחת הסכמי עבודה קיבוציים, ואם החשש הוא מפני השפעת "היום שאחרי הקדנציה" על העבודה העיתונאית, הרי שזה לא שונה  משאר המשרות הבכירות במשק. להיפך, היכולת לאתר הטיות ו"שבי רגולטורי"  יותר משוכללת בגלל המון "מבקרי התקשורת" שנמצא ברשתות החברתיות. כדי לוודא שהסדר כזה לא הופך לגיליוטינה פוליטית, צריך לשמור על עצמאות השידור הציבורי. אבל ממילא גם כיום אין לעיתונאים עצמאות מפני פיטורין המקבילה לזו של שופטים, למשל. בקיצור, קציבת קדנציות תאפשר  לכוחות חדשים בתוך הארגונים עצמם להתקדם, ותאפשר גם מעבר נכון בין השידור הציבורי וערוצי התקשורת הפרטיים.

יעקב אחימאיר, רזי ברקאי ודומיהם שייכים לדור של עיתונאים מקצועיים והגונים. אבל, כאשר מדובר בשידור ציבורי צריך לשאול האם מוצדק שיהיו צמודים אל המיקרופון או אל המסך כמה עשרות שנים. אפשר לנסות לגוון.

פורסם לראשונה בגלובס.