בין אמצעי תקשורת והרשתות החברתיות- עידן ההתפכחות

ניתן לפרש את האמון הציבורי הנמוך יחסית באמצעי התקשורת כתמרור אזהרה, אך את העלייה ההדרגתית בו ניתן לראות דווקא כהזדמנות. אם אנחנו רוצים תיווך אחראי של המציאות, דווקא בעולם הכאוטי של הרשתות החברתיות, אנו זקוקים לתקשורת ממוסדת יציבה כלכלית, מגוונת, הוגנת מבחינה פוליטית וכזו שמבינה את שליחותה וחשיבותה לתפקוד החברתי התקין

Shutterstock

כמה פעמים שמעתם בזמן האחרון על כך שאף אחד לא מאמין לתקשורת? ובכן, הקינה הזאת נכונה, אבל לא לגמרי. מאז שנת 2016, שבה הגיע אמון הציבור הישראלי בתקשורת לשפל של כל הזמנים, התחילה מגמה עקבית של עלייה באמון, שנמשכת גם בשנת 2019 עם עליה נוספת של עוד 5% ביחס לשנה שעברה, ומייצבת אותנו על 36% מהציבור שיש לו אמון בתקשורת הישראלית. מדובר בזינוק דרמטי של 12% באמון תוך שלוש שנים, ואין אף מוסד אחר שרשם עליה כזאת בשנים האלה. יותר מזה, אמנם האמון בתקשורת נמוך מזה שיש בצבא, בבתי המשפט ובמשטרה, אבל הוא גבוה יותר מהאמון במפלגות, בכנסת והשנה, לראשונה, אמון הציבור בתקשורת גבוה מהאמון כלפי הממשלה! כל זה, כאשר הסקר עצמו התבצע בתחילת קיץ 2019, לפני שהבנו את עוצמת הטרלול הפוליטי. אז, אם מי שטוען שהאמון בתקשורת נמוך מגיע מכיוון הכנסת או הממשלה – כדאי שיקשוט עצמו קודם.

אמון במוסדות המדינה, 2015-2019 (%, יהודים)

**מדד הדמוקרטיה

היה נוח מאד לייחס את החדשות המשמחות האלה לכך שהתקשורת החלה לאמץ מודל פעולה אמין, הגון ומגוון; שהיא מתנערת מכשלי העבר שלה; שהמתקפה המכוונת והמתמשכת על התקשורת מצד פוליטיקאים, שכל תכליתה להשיג לעצמם הון ציבורי, כבר לא עובדת. זה אולי נכון ברמה מסוימת, אבל העניין הוא שרמת האמון קשורה מאד לעמדה הפוליטית. בעוד שהאמון בתקשורת בקרב מצביעי השמאל והמרכז כמעט הכפיל את עצמו (מ-34.5% ל-64% בקרב מצביעי השמאל), העלייה באמון בקרב מי שמגדירים עצמם כמשתייכים לגוש הימין היא נמוכה משמעותית (מ- 10% ל- 16% בקרב מצביעי הימין). יותר מזה, נתוני 2019 משקפים קיטוב חסר תקדים בין ימין ושמאל ביחס לאמון בתקשורת.

אמון בתקשורת, 2003-2019 (%, יהודים, לפי מחנה פוליטי)

**מדד הדמוקרטיה

הפער הזה מצביע בעיקר על כך שמדד האמון לא משקף את עמדת הציבור ביחס לתקשורת אלא את עמדתו ביחס לפוליטיקאים המבקרים אותה. בסקר מיוחד שערכנו בחודש אוגוסט 2019, שאלנו משתתפים במדגם מייצג של האוכלוסייה לפי מה הם קובעים את רמת האמון שלהם בתקשורת. התוצאה הייתה שהציבור היהודי בישראל תופס את האמון בתקשורת כתלוי באופן כמעט מוחלט בהטיה הפוליטית של כלי התקשורת, ובמידה קטנה בהרבה במקצועיות העיתונאית, בתיקוני טעויות או במתן זכות תגובה. כמעט 90% ממחנה הימין, 71.5% במרכז ו-74% מהשמאל חושבים שהטיה פוליטית היא הגורם לפגיעה באמון שלהם בתקשורת.

התופעה הזאת, אגב, איננה ייחודית לישראל. מסקר גאלופ על האמון בתקשורת האמריקנית אפשר גם כן לראות פער חסר תקדים בשנת 2019 בין ימין ושמאל.

**GALLUP

גם אם הפיצול בין ימין ושמאל נובע מכך שפוליטיקאים הצליחו לשכנע את תומכיהם בדבר ההטיות של ה"תשקורת", כאן ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מכך שפערים גדולים ביחס לאמון במוסדות הדמוקרטיים בכלל הם תוצר הלוואי המרכזי של התקופה, ונובעים מדפוסי השיח ברשתות החברתיות. זה כבר מוביל אותנו לסיפור הגדול של השפעת הרשתות החברתיות על האמון הציבורי בתקשורת. בתחילת העשור המסתיים בימים האלה, הפכו הרשתות החברתיות לאתרי ביקורת תקשורת ענקיים, שבהם כולם מספרים לכולם מה קראו בעיתון, שמעו ברדיו או ראו בטלוויזיה – ומה דעתם על כל אמירה עיתונאית. חזינו במהלך חברתי מטלטל של מעבר מאמון במוסדות המשקפים סמכות, לאמון בחברים ברשתות, ב"מישהו כמוני". דומה היה שאין עוד צורך בתקשורת ממוסדת שתקבע סדר יום, שעה שניתן לקבל את כל המידע הדרוש דרך פיד הפייסבוק.

העניין הוא שדווקא הרשתות החברתיות, שהיוו הזרז החזק להוצאת האינטרסים של התקשורת מהארון, מתחילות לאבד מקסמן. השנתיים האחרונות הביאו אל המודעות הציבורית את ההטיות המוטמעות ברשת החברתית עצמה, ה"פייק ניוז" והדיס-אינפורמציה, מעורבותן של מדינות זרות ושל מנהלי קמפיינים במניפולציות על דעת הקהל. כל אלה הוכיחו שפלטפורמות המדיה החברתית אינן, כפי שרצינו לחשוב, המסד החדש לשיח ציבורי שוויוני. העלייה המחודשת באמון בתקשורת הממוסדת מגיעה עם הירידה באמון והאכזבה מן הרשתות החברתיות, ומצביעה על כמיהה למבוגר אחראי שיוכל לתת פשר והקשר למציאות. לא בטוח שאנחנו בכלל מחפשים אמון בתקשורת. אנחנו מחפשים אחר סדר בתוך מבול האינפורמציה הכאוטי שנוצר סביבנו.

הנה דו"ח האמון הבינלאומי של אדלמן כבר משנת 2018:

**Edelman

בסקר שערכנו באוגוסט 2019 שאלנו את המשתתפים מהיכן הם מקבלים את רוב המידע שלהם בנושאים פוליטיים. ההפתעה הייתה ש76% מהציבור בישראל צורכים תכנים חדשותיים ברשתות החברתיות לפחות פעם ביום, יותר מבכל אמצעי התקשורת האחרים.

והנה מגיעה ההפתעה: לפי הסקר הזה 58% מהציבור הישראלי חושב שבתקשורת הממוסדת (עיתונות, רדיו וטלוויזיה) יש יותר חדשות אמת מאשר "פייק ניוז". לעומת זאת, רק פחות מרבע מהציבור הישראלי (22%) חושב שברשתות החברתיות יש יותר אמת מאשר "פייק ניוז". כלומר, יש פער אדיר בין האמון ברשתות החברתיות לאמון בכלי התקשורת הממוסדים, ללא הבדלים משמעותיים בין ימין ושמאל פוליטי. הנה מה שמצאנו לגבי אמון בתקשורת, בחלוקה לפי סוג כלי תקשורת.

מביעים אמון באמצעי התקשורת % (סקר אוגוסט 2019)

לכאורה, זה דבר מצוין, מפני שהציבור לפחות מודע לכך שהרשתות מלאות פייק ניוז. אבל הנה הסיפור האמיתי: אנחנו מבינים שהרשתות החברתיות הן מקור בעייתי לחדשות, ובכל זאת מסתמכים עליהן. הסיבה לכך היא שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים להבחין בעצמנו בין חדשות אמת לחדשות כזב באמצעות המיומנויות שלנו. התשובה של 48% מהיהודים בישראל, כמעט ללא הבדלים בין ימין ושמאל, על השאלה  - "לפי מה אתה מבחין בין חדשות אמת לפייק ניוז" (ניתן היה לבחור יותר מתשובה אחת) הייתה: "לפי הסימוכין, המקורות, ההסברים וההוכחות הכלולים בידיעה". 39% השיבו "לפי מידת ההתאמה בין הידיעה לבין ידע קודם שיש להם", ו- 28% לפי מספר המומחים שהתייחסו לידיעה ברצינות לאחר פרסומה.

העדות העצמית המחמיאה הזאת סותרת מחקרים המראים שאנשים לא יודעים להבחין בפייק ניוז ולהימנע מלהפיץ אותן. מצאנו אותה בסקר גם כאשר שאלנו את הנסקרים האם הם יודעים להבחין בין תוכן שיווקי לבין תוכן חדשותי, והם ענו ברובם בחיוב, למרות מחקרים שנעשו בארץ והראו שאנשים לא מצליחים להבחין בתוכן שיווקי בכתבות עיתונאיות.

נוח לעסוק באמון הציבורי בתקשורת הממוסדת ולתקוף את העיתונים וערוצי הטלוויזיה הגדולים. אבל הסיפור האמיתי הוא אותם 40% מהציבור הישראלי המשתמשים ברשתות החברתיות לצריכת חדשות, מבטאים חוסר אמון ביחס לאמינות שלהן, וסומכים על עצמם שידעו לזהות את ההטיות והבעיות -  מה שמוכח כלא נכון במחקרים אחרים. מעולם, בהיסטוריה של אמצעי התקשורת לא היה מצב שבו חלק גדול כל כך מהציבור מצהיר שהוא משתמש במקור לחדשות שהוא כל כך לא מאמין בו. הדבר הזה מוביל לפגיעות עצומה של הציבור וליכולת לבצע עליו מניפולציות בעומק וברוחב שלא ידענו בעבר.

פייק ניוז ודיסאינפורמציה משפיעות על העמדות והדעות שלנו לטווח ארוך ופוגעות בביטחון העצמי שלנו להיות מסוגלים לברר את האמת. בעיקר, הן מספרות סיפור של עשור שבו מהפיכה טכנולוגית שהביאה איתה הבטחות לפתיחות, מגוון דעות, והשטחת הירארכיות, אבל בפועל יצרה איום מהותי על המודל העסקי של התקשורת הממוסדת וגם הפכה למכשיר עוצמתי בידי גופי ענק תאבי בצע ובידי מי שלוקח עליהם טרמפ כדי ליצור השפעה על דעת הקהל.

סקרים אינם מיועדים רק לשקף את המציאות אלא לגרום לנו לשנות אותה. העלייה הנמשכת באמון הציבור בתקשורת הממוסדת היא, במובן הזה, הזדמנות. אם אנחנו רוצים תיווך אחראי של המציאות, דווקא בעולם הכאוטי של הרשתות החברתיות, אנחנו זקוקים לתקשורת ממוסדת יציבה כלכלית, שהיא גם מגוונת, הוגנת מבחינה פוליטית ובעיקר כזאת שמבינה את שליחותה ובטוחה בחשיבות שלה לתפקוד החברתי התקין.

פורסם לראשונה בגלובס.