יחסי יהודים וערבים - אפשר גם אחרת

חוק הלאום, דה-לגיטימציה ואפליה - כך נראה העשור האחרון בראי החברה הערבית בישראל. האוכלוסייה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמדינה, והגיע הזמן שתהיה לה גם נציגות ראויה בשירות הציבורי ובמוקדי קבלת ההחלטות

Flash 90

בסיכום העשור הנוכחי ולקראת זה הבא עלינו לטובה, הגיע הזמן שנבין שמדינת ישראל יכולה להתקיים, לשגשג ולהתפתח עם יותר מסיפור אחד אודותיה. כזה שמסופר מזוויות שונות על ידי הקבוצות השונות החיות בה. בהקשר זה, אין סיבה שגם אזרחי ישראל הערבים לא ימצאו ביטוי לסיפורם הקולקטיבי במרחב הציבורי ואפילו בחלק מסמלי המדינה ומוסדותיה. ייצוג הולם כזה שמורכב הן ממתן ביטוי ממשי לסיפור עצמו והן מייצוג של אלה הנושאים אותו- ערבים וערביות אזרחי ישראל במגוון תחומים. הראשון שבהם, ודווקא על רקע הבחירות השלישיות- במוקדי קבלת ההחלטות בשירות הציבורי. הסיפור הערבי לא יקבל את ההכרה שהוא ראוי לה בלי שהאנשים עצמם ייטלו חלק ממוסדות השלטון - לא רק בוועדת השמות, אלא גם בממשלה ובמשרדיה.

מוקדי קבלת ההחלטות במשרדי הממשלה מאוישים ברובם המוחלט על ידי יהודים. למעשה, היכולת להעניק מענה ציבורי ראוי לצרכיו הייחודיים של הציבור הערבי בישראל מוגבלת כאשר אין מי שמכיר אותנו בקרב מעצבי המדיניות או מיישמיה. זהו מצב שיכול וחייב להשתנות. מינוים של שר חינוך ערבי, שרה לשוויון חברתי ערבייה, שר בריאות ערבי או שרת תרבות ערבייה לא יקרבו את מדינת ישראל ולו בצעד אל חורבן החלום הציוני. במקביל, יש למנות ערבים וערביות לתפקידים בכירים בשירות הציבורי - ולא רק לתפקידים שמתמקדים בחברה הערבית, אלא גם לכאלה העוסקים בקביעת מדיניות כוללת. בחברה הערבית ישנם מספיק גברים ונשים המחזיקים בכישורים הנדרשים למשימה זו.

מעבר לתחום הייצוג, שהוא בעל משמעות סמלית ומעשית שערכה לא יסולא בפז, יש לנקוט כמה צעדים נוספים, חשובים לא פחות:

ראשית, יש לבטל את חוק הלאום ולהחליפו בחוק יסוד שיתבסס על הסכמות רחבות שיושגו בדיון אמיתי, עמוק ומכבד בין כל הקבוצות בישראל. מהלך זה יהיה צעד ראשון לבניית אמון בין המיעוט הערבי ובין אוכלוסיית הרוב היהודית. בלי דיון כזה, כל ניסיון לרקום שותפות פוליטית עם נציגי הציבור הערבי בישראל נידון לכישלון.

שנית, על מנהיגיו של המחנה הדמוקרטי להישיר מבט אל הפצעים שנגרמו בגלל התנהלותה של המדינה כלפי אזרחיה הערבים, פצעים שעדיין לא הגלידו, ולהשתתף בשיח מהותי עליהם. דוגמה טובה לאפשרות כזו מצויה בדו"ח משרד הבריאות משנת 2018. הדו"ח, שסיכם את המלצות הוועדה המתכללת בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות, הוא תוצאה של שיח מעמיק ומתמשך עם אנשי החברה האזרחית ונציגי הציבור הערבי. כך יש לנהוג גם בנושאים אחרים.

שלישית, חייבת להיות הבנה כי בכל הנוגע לחינוך, תרבות ושפה – המינימום הנדרש הוא לאפשר לאזרחי ישראל הערבים אוטונומיה מוגנת ומטופחת. בדיוק כפי שלדתיים הלאומיים ולחרדים יש אוטונומיה מלאה בנוגע לחינוך הערכי והזהותי של ילדיהם, זכותנו להנחיל לילדינו את הנרטיב הפלסטיני במערכת החינוך וזכותנו גם להתאבל ולזכור את אסוננו (הנכבה).

רביעית, על המנהיגות הפוליטית להוקיע כל ניסיון של דה-לגיטימציה לציבור הערבי - החל בטענות כלפי חברי כנסת, המתויגים חדשים לבקרים כ"גיס חמישי", וכלה בניסיון להדביק לערבים סטראוטיפים גזעניים באמצעי התקשורת או במרחבים אחרים.

חמישית, עלינו ועל מנהיגינו לנהל שיח אמיתי וכנה על שאיפותינו בנוגע לאזרחות שלנו במדינה, עלינו לעדכן את מסמכי החזון שנכתבו לפניי עשור וחצי יחד עם הציבור הערבי הרחב. אסור לנו לקבל את העובדה שהאזרחות שלנו תהיה חלולה לעד!  

בשנים האחרונות, שבהן מיטלטלת החברה בישראל על פני מים סוערים, נישאים ברוח שני קולות מנוגדים בנוגע לשאלת שילובה של האוכלוסייה הערבית במדינה בניווט הספינה: מן העבר האחד מוצע קול של תקווה, המבשר שינוי לטובה והזמנה פתוחה לחיים משותפים על בסיס דיאלוג מכבד ושוויוני; מן העבר השני נשמע קול שהוא סכנה גדולה לספינה וליושביה, ובכל זאת שירת הסירנה שלו מפתה. על המחנה הדמוקרטי-ליברלי לבחור – באומץ – לא רק בקול התקווה שיוביל אותו, אלא גם להיות מוכן באמת לפנות מקום לידיים נוספות על הגה הספינה. זו בחירה מורכבת, אך היא חייבת להיעשות. התהליכים שהפכו את הפלסטינים בתודעה היהודית-ישראלית לאויב, ומכאן גם את הערבים אזרחי מדינת ישראל, עושים את דרכם במהירות מסחררת אל עבר השמאל הישראלי.

ההצעות שהוצגו לעיל אינן רק דרך לשילוב האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה, כי אם מוצא אמיתי לפלונטר שאליו נקלע המחנה הדמוקרטי בעשורים האחרונים. לו יקדיש אפילו עשירית מהזמן והמשאבים שהוא משקיע היום כדי לקרוץ לקהל ימני לטובת דיאלוג אמיתי עם הציבור הערבי, ולא יחשוש להעלות לסדר היום הצעות לשילוב אמיתי, אפשר להניח שיכולתו להרכיב ממשלה תהיה ריאלית הרבה יותר מהמצב הנוכחי. אם מחנה זה יבין כי הוויתורים שייאלץ לעשות כדי לרקום ברית יהודית-ערבית קטנים לאין-ערוך מהוויתורים שעליו לעשות כדי לשבת עם "לשון המאזניים", אביגדור ליברמן; אם יבין שההתחייבויות הנדרשות ממנו קטנות מאלה שאליהן יצטרך להתחייב במסגרת הסכמים קואליציוניים עם מפלגות חרדיות – שתפיסת עולמן הדתית רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתפיסת העולם הליברלית של רוב מצביעי המחנה– ייתכן מאוד שתהיה בידו האפשרות הממשית לשנות את המציאות בישראל.

הציבור הערבי בישראל אינו האויב. להפך, הוא ידיד שעמו אפשר למצוא מכנה משותף רחב בנושאים רבים. סיפור ההכרה במולדת שלנו, ובלגיטימציה המלאה לזכותה של האוכלוסייה הערבית להיות פלסטינית בביתה גם במרחב הציבורי בישראל, הוא חלק מהותי מהפסיפס הישראלי. בתום עשור זה, כבר אי אפשר להתעלם מהנרטיב של שייכות מורכבת למדינה אחת. ככל שנשכיל כולנו להבין זאת, כך נצעד לעבר עשור חיובי יותר לכולנו.