עשור של חקיקה אנטי דמוקרטית

העשור האחרון בישראל אופיין על ידי גל של חקיקה הפוגעת קשות בערכי הדמוקרטיה, שלטון החוק והפרדת הרשויות. יש לקוות כי בעשור הבא נזכה לצמצום ואף בלימת הצעת אלה ושחברי הכנסת ישכילו למצוא את הדרך להסדיר את יחסי הרשויות ואת זכויות האדם בחקיקת יסוד יציבה ומשוריינת ברוב גדול

Shutterstock

העשור האחרון בישראל אופיין על ידי גל של חקיקה הפוגעת קשות בערכי הדמוקרטיה, שלטון החוק והפרדת הרשויות.

כבר בשנת 2011 עברו מספר חוקים משמעותיים, ביניהם חוק ועדות הקבלה, המאפשר קיום ועדות קבלה ביישובים קטנים, במטרה למנוע מערבים (ואוכלוסיות בלתי רצויות אחרות) להתקבל אליהם, ובכך לפגוע בזכותם לשוויון. עוד עבר חוק החרם, שנועד למנוע קריאה לחרם כנגד עסקים או מוסדות ציבור שנמצאים מעבר לקו הירוק ובכך פגע בחופש הביטוי. כמו כן, בשנת 2011 אושר "חוק הנכבה", שאפשר לשר האוצר לפגוע בתקציבים של מוסדות שמציינים את הנכבה, תומכים בטרור או מקיימים אירועים הנוגדים את אופייה של ישראל כמדינה יהודית (יש לציין כי מאז עבר החוק כמעט שלא יושם בפועל כלל).

חקיקה זו לוותה בעשרות הצעות נוספות, שכולן לא עברו, אך "סימנו את הדרך" לאלה שהמשיכו אחריהן: הצעות חוק המתנות את מתן האזרחות ותעודות רשמיות אחרות ב"הצהרת נאמנות"; הצעות חוק שנועדו לפגוע בחופש הביטוי והפעולה של עמותות ציבוריות; הצעות לפגיעה בכוחו של בית המשפט העליון ודרכי מינויו ופגיעה בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה.

גל ההצעות לא פסק לאורך השנים, אך הגיע לשיא בין השנים 2015-2019, בהן אושרו כחוק מספר גדול של הצעות שיש בהן פגיעה מהותית בערכי הדמוקרטיה. בין השאר, אושר החוק המאפשר לחברי הכנסת, ברוב של 90 מהם, להדיח חבר כנסת אחר, ובכך להפוך את הכנסת לתובעת, שופטת ומוציאה לפועל בנוגע לעבירות פליליות. כמו כן, עבר נוסח מרוכך של החוק שנועד "לתייג" ולבייש עמותות שנתמכות על ידי מדינות זרות, וכן חוק שמעניק לשר החינוך סמכויות לפגוע בחופש של מנהלי בתי ספר להזמין נציגים מעמותות להשתתף באירועים בבתי הספר.

גולת הכותרת של החקיקה האנטי דמוקרטית בעשור זה הייתה, לטעמי, חקיקת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שעברה בשנת 2018. אף כי נדמה לרבים שהחוק רק "מצהיר" על היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, בדומה למגילת העצמאות, זוהי טעות. מגילת העצמאות היא מסמך ציוני ראוי ומאוזן, שקובע מחד את היותה של המדינה מדינת לאום, אך מאידך את היותה גם מדינה המעניקה שוויון לאזרחיה. אף כי ניתן להתווכח האם החוק שינה את המצב המשפטי של הלא יהודים בישראל, ואת זכותם לשוויון, אין ספק שברובד הסימבולי הוא פגע קשות במיעוטים במדינה. ואין לזלזל בכך. לחוקה – ואצלנו, לחוק היסוד – יש תפקיד קריטי לחנך ולשקף את ערכי המדינה, והחוסר בהכרה בשוויון למיעוטים בחוק הלאום, שהוא תחליף למבוא לחוקה, זועק לשמיים.

מאידך, יש לציין כי רוב ההצעות שנועדו לפגוע בשלטון החוק ("החוק הצרפתי", למשל) ובסמכויות בית המשפט (פסקת ההתגברות והצעות נוספות) ודרכי מינוי השופטים - נכשלו, שכן נתקלו בהתנגדות מתוך הקואליציה. שלא במקרה, בסקרים מובעת התנגדות של רוב אזרחי המדינה לחקיקה זו. גם תוצאות הבחירות האחרונות מעידות שההתקפה על שלטון החוק ובתי המשפט לא צלחה ואינה פופולרית מספיק – גם אם היא זוכה להד נרחב ואכן נמצאת בקו עלייה. כך גם נבלמו "ברגע האחרון" הצעות חוק שנועדו לפגוע בעצמאות היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה וכן ההצעה שנועדה להעניק סמכויות לשרת התרבות לשלול תקצבי תרבות מנימוקים פוליטיים.  

יש לקוות כי בעשור הבא נזכה לצמצום ואף בלימת הצעת אלה ושחברי הכנסת ישכילו למצוא את הדרך להסדיר את יחסי הרשויות ואת זכויות האדם בחקיקת יסוד יציבה ומשוריינת ברוב גדול. כך יוקדש מירב זמן החקיקה בכנסת לפתרון בעיות היום יום, בחיים עצמם, ולא בחקיקה פופוליסטית המבקשת לשנות את כללי המשחק ורודפת את מיעוטי החברה הישראלית.