גם אחרי שיפור הבקרה- מערכת התביעה אינה חפה מפגמים

החשש מפני פגיעה של התביעה בזכויות חשודים ונאשמים הצטמצם בעשור האחרון בזכות הגברת הבקרה עליה, אולם החשש הזה עדיין קיים וניתן לצמצום באמצעות רפורמות מבניות, שיחזקו את נציבות התלונות ויאחדו את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות

Flash 90

כיצד ניתן לסכם את העשור מבחינת מערכת התביעה? על רקע המתקפה של ראש הממשלה על רשויות התביעה, אנו עלולים להתפתות לבחון הכול מבעד לפריזמה של תיקי נבחרי הציבור, כגון ניהול ההליכים נגד אולמרט, סגירת התיק העיקרי נגד ליברמן, וההחלטה להעמיד לדין את נתניהו. אולם סיכום שכזה יחטא לעיקר: עשרות אלפי כתבי האישום המוגשים בישראל כל שנה.

הטענות של נתניהו על "תפירת תיקים" נגד נבחרי ציבור מסוכנות ומופרכות. ככלל, התובעים בישראל עושים את עבודתם נאמנה. אבל יש להבין מספר תנאי רקע על עבודת התביעה: ראשית, מדובר במערכת מבוזרת. אמנם היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש הפירמידה של התביעה הפלילית, אך מלבד הפרקליטות שמנהלת את התיקים בעבירות החמורות, התביעה כוללת זרועות שאינן נמצאות תחת ניהולו הישיר. כך, באחריות המשטרה נמצאת התביעה המשטרתית, אשר אחראית על הגשת כ-90% מכתבי האישום בישראל. בנוסף מנהלים תיקים פליליים גם עורכי דין בשירות המדינה (במשרדי ממשלה, ברשויות המקומיות), ועורכי דין פרטיים שפועלים במסגרת של מיקור חוץ מטעם משרדי ממשלה ורשויות מקומיות.

למבנה המבוזר של התביעה יש לצרף גם את כוחה הרב, המתבטא בשיקול הדעת של התובע אם להגיש כתב אישום. המשמעות המעשית של שיקול דעת רחב בצירוף מערכת מבוזרת הכורעת תחת עומס, היא תופעה של שפיטה בידי תובע, אשר במסגרתה תובעים מסיימים הליכים פליליים בהליכים חלופיים, כגון הסדרי טיעון, בלא ביקורת שיפוטית אפקטיבית. כך- למעלה מ-80% מתיקי הפרקליטות שמסתיימים בהרשעה נסגרים בהסדר טיעון. ברור שהמעבר להליכים חלופיים אלה נובע מעומס ומניסיונות למצוא חלופות למשפט פלילי ארוך, אך בפועל מועצם כוחם של התובעים ונחלשים מנגנוני הפיקוח השיפוטי עליהם, שבאים לידי ביטוי בהליך פלילי מלא. מחסור זה בפיקוח עלול להביא לפגיעה בזכויות של חשודים ונאשמים, וזאת במיוחד בשיטה אדוורסרית כשיטתנו, המושתתת על עימות בהליך הפלילי בין תובע לסניגור, שבה יש סיכון מובנה לכך שתובע יראה בטעות את תפקידו רק כלהשיג הרשעה בכל מחיר.   

העשור האחרון מאופיין מצד אחד בכישלון של ניסיונות להביא לדגם אחר של תביעה, הפועלת תחת בקרה הדוקה באמת. מצד שני, העשור הזה ראה חיזוק של הבקרה על התביעה, גם אם זה נעשה לדעתי באמצעות פשרות לא אידאליות. להלן ארבע דוגמאות:

1. נציבות הביקורת על מערך התביעה בראשות השופטת בדימוס הילה גרסטל, שפעלה החל משנת 2014 באמצעות קבלת תלונות מהציבור ובאמצעות ביקורות יזומות, הוחלפה בשנת 2016 בנציבות תלונות ציבור בראשות השופט בדימוס דוד רוזן, אשר מחזיקה בסמכויות מצומצמות הרבה יותר. כך, אמנם בוטל מנגנון שאפשר בקרה יזומה על התביעה, והביקורת הקיימת חלשה מהרצוי, אך בסיכומו של דבר התחזקה במהלך העשור הבקרה על התביעה.
2. אמנם במהלך העשור מוסמסה החלטת הממשלה לאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות, ולכן עצמאותם של התובעים המשטרתיים אינה נשמרת והפיקוח עליהם מצד הפרקליטות לוקה בחסר, כפי שהצביע דו"ח מבקר המדינה משנת 2019. אולם נעשו רפורמות במשטרה, ביניהן הקמת חטיבת התביעות, במטרה לחזק את עצמאותם החלקית של תובעים אלה במסגרת המשטרתית.
3. עדיין נעשה בתביעה שימוש מוגזם במיקור חוץ של עורכי דין פרטיים, אך בשנים האחרונות הוקמה בפרקליטות מחלקה להנחיית תובעים שהגבירה את הפיקוח והבקרה על חלק מהתובעים האלה.
4. אמנם השקיפות בתחום התביעה לוקה בחסר, במיוחד בזרועות כגון התביעה המשטרתית, אך בשנים האחרונות החלה הפרקליטות בפרסום דו"ח שנתי וזהו הישג למערכת ולעוסקים בתחום.

בסיכומו של דבר, החשש מפני פגיעה של התביעה בזכויות חשודים ונאשמים הצטמצם בעשור האחרון, בזכות הגברת הבקרה עליה. אולם החשש הזה עדיין קיים, ולדעתי ניתן לצמצמו על ידי רפורמות מבניות, כגון חיזוק נציבות התלונות ואיחוד התביעה המשטרתית עם הפרקליטות.