שתי כפות המאזניים

על כפות המאזניים עומדות בימים אלה שתי סכנות שונות לאובדן האמון הציבורי במי שאמורים לשרתו: מצד אחד- ראש הממשלה, ומהצד השני- מערכות אכיפת החוק. את נתניהו צריך להעמיד לדין, ללא מורא וללא משוא פנים, אך גם הפרקליטות ומערכת המשפט מצדן זקוקות לניעור

Flash 90

ספר בראשית מגולל את סיפור הדרמה בין יוסף ואחיו: שנים אחרי שמכרו את יוסף, יורדים אחיו למצרים, כדי לקנות שם אוכל, במקום שאחיהם החכם היה היחיד שהתכונן לרעב הצפוי. הוא מזהה אותם, ומגלה חשדנות כלפי כוונותיהם. כדי להוכיח שאינם מרגלים, הם נדרשים להשאיר במצרים את אחד מהם, כבן ערובה לכך שאחיהם הקטן בנימין יבוא איתם בפעם הבאה. למרות שלכאורה אין קשר ישיר בין חטאם הקדמון לצרה הנוכחית, האחים בכל זאת מזהים את הקשר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת".

במציאות האנושית ישנן פעמים רבות שבהן חטא קדמון גורם למציאות רעה עכשווית, ולמרות זאת למעורבים בדבר אין את תבונת אחי יוסף להכיר בקשר. ההוויה הישראלית הנוכחית היא דוגמה לכך: ראש ממשלת ישראל מואשם בעבירות פליליות קשות, ובמקום לקבל על עצמו בענווה את הצורך להיאבק על חפותו בבית המשפט, הוא לא רק מאשים בהתנכלות את כל מערכות אכיפת החוק, אלא גם מתבצר בכיסאו, חוטף את המדינה כולה כבת ערובה ומתמקח על תנאי השחרור.

השאלה הגדולה היא למה חלקים גדולים בציבור מוכנים לקבל את ההתנהלות השערורייתית הזו. קל מדי לפטור את הדברים בהערצה עיוורת. הסיבה קשורה גם לתחושתם של רבים שהמאשימים עצמם אינם באים לדיון בידיים נקיות, והם מנצלים את הסיטואציה הקשה כדי לבוא איתם חשבון.

אכן, דווקא בתיקי נתניהו נראה שמערכות אכיפת החוק נהגו בזהירות רבה, אולי זהירות יתר. אבל הפרקליטות נושאת מאחוריה גיבנת של שאלות קשות שעד היום לא קיבלו תשובות מספקות: כתבי האישום שהופיעו כנגד אישים שונים בדיוק כשאלה עמדו לקבל תפקידים הקשורים לאכיפת החוק (יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפאל איתן, רובי ריבלין), ולימים נגוזו כלעומת שבאו; פרשת רות דוד; פרשת מאיה פורמן (הפתולוגית שהעלתה תהיות על הרשעת רומן זדורוב ונרדפה על-ידי הפרקליטות); המאבק כנגד נציבות בעלת סמכות משמעותית לבקר את מחדלי הפרקליטות עצמם. יכול להיות שלכל אחת מהפרשיות האלה יש הסבר טוב, אבל צירופן יחד מהווה סימן שאלה גדול, מה גם שלא זכינו עד היום לשמוע את אותן תשובות טובות.

על כפות המאזניים עומדות אפוא בימים אלה שתי סכנות שונות לאובדן האמון הציבורי במי שאמורים לשרתו: מצד אחד - אם יצליח נתניהו להתסיס את הציבור כנגד עצם אישומו, ובבוא היום אולי גם כנגד הרשעתו, ייווצר תקדים מסוכן, לפיו כל מושחת פוליטי פופולרי יוכל לקחת איתו את המדינה ואת הסדר הציבורי שלה כבני ערובה להצלה מן הדין. אבל גם מן הצד השני - אם יצליחו מערכות אכיפת החוק להרשיע את נתניהו ולהענישו, בלי שיתבררו השאלות הקשות העומדות לפתחן, יקטן עוד יותר האמון הבעייתי ממילא שרוחש להן חלק ניכר מהציבור, והתשלום יוגש לפירעון גם בתיקים הבאים.

יש צורך אפוא בפעולה מקבילה: את נתניהו צריך להעמיד לדין, ללא מורא וללא משוא פנים. לכל היותר, ניתן להגיע איתו לעסקת טיעון או חנינה רק בטרם משפט, ולא אחרי הרשעה, שבהן יפרוש מהחיים הציבוריים ללא דיון משפטי ענייני בתיקיו, ומתוך התניית המהלך בכך שלא יעז גם בעתיד להסית את הציבור כנגד העוול שכביכול נעשה לו. זה ויתור מסוים, אבל ראוי בנסיבות העניין. ספק אם ישמש תקדים שלילי לאחרים, כי בסופו של דבר אף איש ציבור לא שש לפרוש מתפקידו בבושת פנים כמקבל חנינה, שפירושה הודאה בעבירות המיוחסות. 

אבל גם הפרקליטות ומערכת המשפט כולה זקוקות לניעור. מצבור השאלות שעלו בשנים האחרונות מחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את הנעשה בפרקליטות, ובמקרה הצורך גם תדאג למיצוי הדין. ומערכת המשפט צריכה להפנים את הטעות הקשה שבמילוי התפקיד הציבורי החיוני של בג"ץ על ידי הערכאה העליונה של מערכת המשפט הכללית. כי ברגע שבג"ץ מקבל דימוי אידיאולוגי-פוליטי מסוים, הנזק זולג בהכרח גם למידת האמון בהליכים המשפטיים הרגילים של אותה מערכת, במיוחד בבואה לדון אישים פוליטיים. יש אפוא צורך בבית משפט נפרד לחוקה, שבו לא יישבו רק משפטנים, שהרי השאלות הנידונות שם אינן רק משפטיות, אלא בחירי האומה מכל התחומים – מעין 'בית לורדים' ישראלי – והם שיכריעו, תוך קבלת אמון גבוה בהרבה מזה שמקבל כיום בג"ץ.

פורסם לראשונה במקור ראשון.