אוטובוסים בשבת והמהפכה הדיגיטלית

תהליך הדיגיטציה שעובר השלטון המקומי יכול לייצר מרחב מרובה גוונים מבחינת משטר הרגולציה שלו, בעיקר מבחינת השמירה על זכויות הפרט. בהיעדר מדיניות ברורה בנוגע להקשרים טכנולוגיים שונים, בראשם מעקב המונים ברשות הרבים, הרשויות למעשה חופשיות לייצר עבור עצמן מדיניות באופן עצמאי

Shutterstock

בשבתות האחרונות החלה לפעול תחבורה ציבורית בערים וברשויות מקומיות שונות. אין זו הפעם הראשונה שיוזמות מקומיות נקודתיות שמנצלות פרצות בחקיקה הקיימת ומתיישבות על ואקום קיים – קורמות עור וגידים. היו שברכו את ראשי הרשויות שקבעו מציאות, והיו שביקרו את המצב שנוצר בטענה שכך ייווצרו "איים" של פרהסיה ציבורית לא אחידה.

המתח שבין עצמאות הרשויות המקומיות לבין כבלי השלטון המרכזי מתקיים לאורך כל שנותיה של המדינה. השלטון המקומי אחראי לתשתית הפיזית והסוציאלית של חיינו, אבל הנחת העבודה היא שהוא קבלן משנה, סמכות ביצוע של מדיניות הממשלה המרכזית.  

העניין הוא שלפעמים מדובר במרחבים שבהם אין מדיניות ממשלתית כללית, מסיבות פוליטיות (כמו בעניין פתיחת מרכולים או תחבורה ציבורית), סיבות מערכתיות (עמדת המדינה שנויה במחלוקת בין רשויות שלטון שונות), כאשר הממשלה והכנסת משותקות למשך זמן ארוך, כמו שמתרחש עכשיו, או סיבות של ואקום חקיקתי אחר, למשל כשעמדת המדינה טרם עוגנה באופן ברור, כפי שקורה בהקשרים של התפתחות טכנולוגית. במקרים כאלה יכולות הרשויות לאמץ מדיניות משלהן. כך עשויים להיווצר "איים" של מדיניות, באופן שונה בכל רשות או במספר רשויות באופן שונה משאר המדינה.

נוח לנו להתמקד בסיפורי התחב"צ בשבת, אבל לתופעה הזאת יש גם טוויסט דיגיטלי, הרבה פחות גלוי לעין. מושג "העיר החכמה" הפך לאחת מן המושגים החמים והמשמעותיים בתחום השלטון המקומי בישראל בשנים האחרונות. אין באמת הגדרה מוסכמת למושג והוא עוטף מיזמים שונים - החל מאפליקציות בסיסיות שבאמצעותן ניתן לשלם ארנונה בטלפון הנייד, ועד לרישות מלא של העיר במצלמות וחיישנים המחוברים למרכז בקרה שיודע בכל רגע נתון מי מתושבי העיר היה היכן, ומה עשה, ומה מצב פחי הזבל ותאורת הרחוב.

תהליך הדיגיטציה של השלטון המקומי יכול לייצר מרחב מרובה גוונים מבחינת משטר הרגולציה שלו ובעיקר מבחינת השמירה על זכויות הפרט. בערים שונות בעולם מתנהלים היום דיונים סוערים בנוגע לרשת המצלמות הפרושה בהם או להפעלת יכולות זיהוי פנים ושימוש בלמידת מכונה כדי לנתח התנהגות של תושבים. אלה לא שאלות כלכליות או טכנולוגיות, אלא עניינים עקרוניים שנוגעים לזכויות אדם. בעיקר מטרידה השאלה האם וכיצד עשויות מערכות כאלה לשמש כלי בידי גורמים אינטרסנטים, כלכליים או שלטוניים, כדי לפגוע באזרח, ועד כמה רשאיות הרשויות  להשתמש בהן מבלי שהדבר ייחשב כפגיעה בפרטיות .

העניין הוא שבמדינת ישראל חסרה מדיניות מרכזית בהירה בנוגע להקשרים טכנולוגיים שונים ובראשם מעקב המונים ברשות הרבים. חוק הגנת הפרטיות שלנו איננו אוסר זאת במפורש משום שהוא מיושן, וגם אין אצלנו מסורת של הגנה על פרטיות כאשר מדובר על אינטרסים של שלום הציבור וביטחונו. בהיעדר מדיניות מרכזית ובהיעדר שקיפות בתהליכי קבלת החלטות בין הרשויות לבין המשטרה, הרשויות למעשה חופשיות לייצר עבור עצמן מדיניות באופן עצמאי.

השאלות איזה מידע ראוי לאסוף ומתי חובה להימנע מכך; מהם העיבודים המותרים במידע הזה; למי צריכה להיות גישה אליו; מה צריכה להיות מדיניות השימוש השניוני במידע שנאסף ולמי מותר לרשויות למכור אותו (כי כל דאטה הופך גם לסחורה) – הן שאלות שאם כל רשות תחליט לגביהן בעצמה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בתוך "איים" שונים של הגנה על זכויות דיגיטליות.

בגלל ההקשר המקומי, הטמעת טכנולוגיות דיגיטליות ברשויות מקומיות איננה מתבצעת באופן אחיד. אפשר לראות אוריינות דיגיטלית נמוכה מצד חלק ממקבלי ההחלטות. למשל, אופוריה בלתי מוצדקת ובזבוז של מיליוני שקלים על אפליקציות "תקשורת עם הרשות המקומית" שאחוז השימוש בהן בינוני והכל בגלל המנטרה ש"מוכרחים להיות דיגיטליים" ו"אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה"; רכישה של שירותי מעקב אחר אזרחים ברשתות החברתיות והכל כדי לייצר "דאשבורד דיגיטלי" עבור ראש העיר; שימוש במאגרי מידע הנמצאים בשליטת הרשות כדי ליצור ספרי בוחרים עבור ראש עיר המבקש להתמודד שוב. גם ברשויות המתקדמות יותר, אלה שרישתו את עצמן לדעת  במערכות של מצלמות כבר לפני כמה שנים, יצטרכו בעתיד הקרוב לחשוב על שידרוג שלהן ועל המאפיינים שירצו להטמיע בהן: זיהוי פנים, שילוב בין מעקב אחר אזרחים ומעקב אחר פעולותיהם (למשל, דפוסי פינוי אשפה, נסיעה ועוד).

אכן, הרשות לפרטיות במשרד המשפטים פרסמה בדצמבר 2018 מדריך להגנת הפרטיות בערים חכמות. אבל, בהיעדר חקיקה מהותית שאותה יכולה הרשות לאכוף, המדריך עוסק בעיקר בחובת רישום של מאגרי מידע ולא בשאלות העקרוניות: מה בכלל מותר לאסוף. בגלל גרירת הרגליים של הממשלה בנושאי מסגרת של פרטיות ובהיעדר מדיניות הטמעת טכנולוגיה ברשויות מקומיות - נכנסות הרשויות המקומיות לתוך הוואקום. הבעיה היא שכשמדובר בתחבורה ציבורית בשבת, הדברים נעשים בגלוי ומתוך דיון תקשורתי סוער. בהקשרים הדיגיטליים, הדברים נעשים מתחת לרדאר הציבורי. זאת, למרות שהשפעתם העתידית על מערך הזכויות שלנו – עשויה להיות גדולה הרבה יותר.