השנה האבודה של ישראל

אחרי שתי מערכות בחירות לא מוצלחות, הגיע הזמן שנבין- הבעיה היא בשיטה. המחיר הכלכלי שגבה הפלונטר הפוליטי שנקלענו אליו מצריך חשיבה מחדש על שינוי שיטת הבחירות, כך שראש המפלגה הגדולה יהיה באופן אוטומטי גם ראש הממשלה

Flash 90

המחיר הכלכלי של המבוי הסתום הפוליטי שנמשך כבר שנה, מורגש בכל גזרה של חיינו- משרד החינוך לא מוציא לפועל תכניות ויוזמות, תחום הדיור תקוע, בבריאות המצב רק מחמיר וכך בכל משרד ממשלתי, רשויות מקומיות ועיריות.

הנה שתי דוגמאות מתוך עשרות שניתן למנות, המתארות את חומרת המצב והמחיר שכולנו משלמים על כך שהמדינה מתנהלת ללא דירקטוריון מתפקד:

סוגית גיוס החרדים לצה"ל, שהיתה הקש ששבר את גב הקואליציה, ושהויכוח אודותיה התחיל את הפלונטר הפוליטי שבו אנחנו מסובכים עכשיו, שלא קרובה לפתרון. בנקודת הזמן הנוכחית חוק שירות הביטחון קובע כי יש לגייס כל אזרח ישראלי, שהוא חייב גיוס מגיל 18. כלומר- אין שום הסדר חוקי שמאפשר את ההענקה הסיטונית של פטורים ודחיות שירות שמבוצעת על ידי מערכת הביטחון. זה רק מדגים שאנחנו נמצאים במשבר חוקי, חוקתי וניהולי והתוצאות בהתאם- רק השבוע התפרסם שחלה ירידה של 20% במספר המתגייסים החרדים לצה"ל. 

ועוד. על רקע האתגרים האסטרטגיים והשינויים הטכנולוגיים המהירים, הצבא נתון עמוק בעיצומו של תהליך תכנון תכנית ההתעצמות הרב שנתית הבאה (תר"ש). לשם כך צה"ל חייב לעבוד מול דרג מדיני ומשרד אוצר מתפקדים שיוכלו לתקף ולאשר את סדרי העדיפויות ותכניות התעצמות ארוכות טווח בשווי של עשרות מיליארדי שקלים.

במציאות שבה רוב הסיקור של המשבר הפוליטי נוגע למצבו האישי והמשפטי של רה"מ ולשאלה כן או לא ביבי- חשוב לשים לב לממד נוסף והא שיטת הבחירות עצמה- שאיבדה את כושר ההכרעה.

כך שלמעשה, השנה האבודה של כולנו- האזרחים, והפוליטיקאים הייתה יכולה להימנע באמצעות כמה תיקונים מבניים פשוטים בשיטה, שמקובלים על חלק ניכר וגדל בקרב אנשי המפתח במערכת הפוליטית.

אבל לפני כן, חייבים להוריד מסדר היום את הרעיון לחזרה לבחירה ישירה. הבחירה הישירה גרמה נזק כמעט בלתי הפיך למערכת הפוליטית בישראל. היא הובילה לפיצול וריסוק המפלגות הגדולות כמו גם לירידה בגרעין השליטה של סיעת ראש הממשלה. לפני עידן הבחירה הישירה מנתה סיעת השלטון תמיד לפחות 40 מנדטים. אבל מאז 1996, עת הונהגה לראשונה הבחירה הישירה, כמעט בכל הממשלות שקמו לאחר הבחירות, פחות מ-50% מחברי הכנסת של הקואליציה השתייכו לסיעת השלטון (הדוגמה יוצאת הדופן היא ממשלת שרון ב-2003). אף ראש ממשלה לא יכול למשול בקואליציה כזאת, שמנהלת מו"מ על בסיס יומיומי עם המפלגות הקטנות ונאלצת "לשלם" להן מחירים שונים תמורת כניסתן והישארותן לקואליציה.

דווקא בשתי מערכות הבחירות של 2019 היו ניצנים לצמצום הפיצול וחיזוק המפלגות הגדולות.   חזרה לבחירה הישירה תחזיר אותנו לאחור. אמנם גם אם הייתה מורכבת ממשלה לאחר הבחירות באפריל או ספטמבר 2019 עדיין גרעין השליטה של ראש הממשלה היה קטן מ-50%, אבל בחירה ישירה רק תקטין עוד יותר את האפשרות להשיג גרעין שליטה, היא תחזק את כוחן של המפלגות הקטנות, ובהפוך על הפוך – תחליש את ראש הממשלה.

איך בכל זאת אפשר להציל את המערכת הפוליטית משיתוק וקיפאון, להעניק לראש הממשלה כוח למשול וזאת מבלי להרוס את המפלגות? 

תיקון שיטת הממשל כך שראש הרשימה הגדולה הוא ראש הממשלה, מיד עם היוודע דבר תוצאות הבוחר תשנה באופן מיידי את המצב. הידיעה שראש הרשימה הגדולה הוא שיעמוד בראשות הממשלה תמריץ את הבוחרים להצביע למפלגות הגדולות ואת הפוליטיקאים והמפלגות לחבור לרשימות גדולות. כך נחזק באופן דרמטי את המפלגות הגדולות ונצמצם משמעותית את כוח המיקוח של המפלגות הקטנות. הממשלה הבאה שתקום תהיה מלוכדת יותר וסיעת השלטון תהיה גדולה הרבה יותר וסביר שתצליח לנווט את ספינת הממשלה.

על פי התיקון המוצע מיד עם היוודע תוצאות הבחירות תתברר גם בסבירות גבוהה זהות ראש הממשלה. וכיוון שהממשלה שירכיב ראש הרשימה הגדולה תיכנס לתפקיד ללא צורך בהצבעת אמון בכנסת, הרי שהשיטה תמנע הישנות של המבוי הסתום שכולנו תקועים בו כבר שנה.

אם התיקון הזה היה בתוקף כבר בבחירות אפריל 2019 – סביר שרה"מ נתניהו, שעמד בראש הרשימה הגדולה מבחינת מספר המצביעים, היה מציג את ממשלתו בכנסת והיא הייתה נכנסת לתפקיד גם אם לא היה מצליח לגייס רוב פרלמנטרי. כך היה עושה לאחר הבחירות בספטמבר גם יו"ר כחול לבן, ח"כ בני גנץ.

נכון, קשה היה לחזות את הכישלון המתמשך להרכבת הממשלה בשתי מערכות הבחירות הקודמות, אבל את זה הבא- אפשר למנוע, ובכך למנוע שנה אבודה נוספת.

פורסם לראשונה במקור ראשון.