על הקו הדק שבין קצב, נתניהו ושבס

תפקידו של בית המשפט הוא לשקף את השינויים החברתיים שגורמים להתנהגות פסולה להפוך נפוצה, ולהשפיע על החברה באמצעות פסיקה וענישה. יחסי קח־תן בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת שהפכו בשני העשורים האחרונים לרעילים, לא נכללו בעבירות שוחד של סיקור חיובי ומסגור מלטף, אלא שעכשיו- הנסיבות מחייבות התייחסות משפטית

Flash 90

בסיומו של משפט משה קצב, קם הנשיא השמיני וצעק: "עשו פה עוול... נתתם לזדון לנצח, נתתם לשקר לנצח".

הנאום הכואב של נתניהו עם פרסום כתב האישום, והסערה הציבורית המסרבת לשכוך בעקבותיו, מזכיר את משה קצב, שטען 'לא אנסתי, שינו את הכללים בענייני יחסי מרות ולא הודיעו לי'; וכן את שמעון שבס, יד ימינו של רבין, שהורשע אחרי שבית המשפט קבע בדיון נוסף תקדימי שכאשר נושא משרה ציבורית נמצא בניגוד עניינים, הדבר עשוי להיחשב עבירה של הפרת אמונים.

המכנה המשותף לשלושת הסיפורים הוא שבכולם נטען על ידי הנאשמים וסביבתם שיש אכיפה בררנית, ושיוצרים תקדים על גבם של אנשי ציבור בכירים. עוד נטען, שנעשה שימוש בעבירות "סל", שיש לגביהן משרעת רחבה של אפשרויות לפרשנות, כדי להכניס לתוכן התנהגויות שבעבר עברו בשקט. זה נכון באופן מסוים, משום שלאמיתו של דבר, בשלושת הסיפורים רשויות אכיפת החוק ראו במאבק המשפטי והחברתי אמצעי להבטיח ש"כוח השלטון לא יהפוך לשלטון הכוח".

ככל שיותר נשים ביקשו להתקדם בשוק העבודה, עלה הצורך להתמודד עם מנהלים שניסו לקבל הטבות מיניות מהכפופות להם. סיפור קצב איננו רק סיפור של טובת הנאה מינית, אלא של שימוש פסול בכוח המשרה.

ככל שהכלכלה הופרטה והפכה לנשלטת על ידי רישיונות ופיקוח רגולטורי, יותר נושאי משרה נהנו מההטבות הכספיות ששיתוף פעולה עם בעלי הון יצרו עבורם. אכן, מאכערים היו תמיד ובעבר יצאו בזול, אבל בעניין שבס החליט בית המשפט שיש כאן כבר שימוש פסול בכוח המשרה.

תפקידו של בית המשפט הוא לשקף את השינויים החברתיים שגורמים להתנהגות פסולה להפוך נפוצה, וגם להשפיע על החברה באמצעות פסיקה וענישה, ולגרום לכך שבפעם הבאה העבריינים הפוטנציאליים יזהרו ויימנעו מהתנהגויות כאלה. כך, התנהגויות שבעבר עברו בשקט – נראות בהקשרים מסוימים ככאלה שחובה לשים להן קץ.

אין זה מקרה שדווקא עכשיו תגיע לפתחו של בית המשפט השאלה האם סיקור חיובי יכול להיחשב שוחד. יחסי קח-תן בין פוליטיקאים לבין אנשי תקשורת - עיתונאים ובעלים - התקיימו מאז ומעולם. אלא שבשני העשורים האחרונים היחסים האלה הפכו לרעילים. דעיכת העיתונות המפלגתית שהובילה להכרזה על "ידיעות אחרונות" כמונופול בשנת 1996 ואפשרה לבעליו לנצל את כוחו ככל העולה על רוחו; המשחק שלפיו בעלי הון רוכשים אחזקות מפסידות בטלוויזיה כדי להשיג לעצמם הטבות עקיפות; הקמת "ישראל היום", שאפשרה לאיש עסקים לשפוך מיליארד שקל על עיתון שיקדם אג'נדה פרסונלית; פירוק ההתארגנויות המקצועיות של העיתונאים, מה שהותיר אותם חסרי הגנה מול מו"לים ועורכים שהנחיתו עליהם פקודות צנזורה; חולשתה של מועצת העיתונות כגוף בעל משקל בסכסוכי אתיקה; התוכן השיווקי והפרסום הסמוי אשר סימנו שאפשר לקנות תוכן עיתונאי תמורת כסף - כל אלה יצרו את האקוסיסטם הרעיל שכבר עלה על גדותיו.

לראש הממשלה נתניהו היו המניעים שלו לפעולותיו: רצון להתנקם בתקשורת, רצון לאזן את ההטיה נגדו וכמיהה לאהדה. אבל הפעולות התאפשרו דווקא לאור המציאות העקומה שהתפתחה כאן. במובן הזה, נכון וראוי שבטיוטת כתב האישום מופיעים שמו של ראש הממשלה לצד שמותיהם של נוני מוזס ושאול אלוביץ.

עבירת השוחד - כמו עבירת האונס ועבירת הפרת האמונים - היא עבירת סל. עד היום לא נכללו בתוכה הסיקור החיובי והמסגור המלטף. אבל הנסיבות ההיסטוריות מחייבות דווקא עכשיו את ההתייחסות המשפטית. זה אינו תקדים בררני, אלא שיקוף של סיפור ושל תקופה – סיפורו של הטנגו המלוכלך בין הון, שלטון ועיתון במדינת ישראל, ושל פוליטיקאי אחד שחשב שיוכל להמשיך ולרקוד ואז גילה ששינו את הכללים ולא הודיעו לו.

פורסם לראשונה בדה מרקר.