לא כל ביקורת היא הסתה

נכון שהחלל הציבורי רווי גם בדברי הסתה, אך ההבדל בין ביקורת עניינית ודיון משמעותי לבין הסתה והשתלחות פרועה לא תמיד ברור, והשימוש בהאשמה בהסתה, בתגובה לכל סוג של ביקורת, הופך לכלי מסוכן לסתימת פיות

Flash 90

בחילופי האש המילוליים המתחוללים לנגד עינינו, ההאשמה ההדדית הרווחת ביותר היא ב"הסתה". ליברמן מסית נגד החרדים, השמאל מסית נגד נתניהו, תומכי ראש הממשלה מסיתים נגד מערכת המשפט וכולם מסיתים נגד כולם.

נכון שהחלל הציבורי רווי גם בדברי הסתה, אבל השימוש בהאשמה הזו, בתגובה לכל סוג של ביקורת, הופך לכלי מסוכן לסתימת פיות. כדי שהמלחמה תישאר מילולית, יש מקום לאפשר השמעת ביקורת, לתת לה לגיטימציה הדדית ואף להקשיב לה.

במערכת הבחירות הבלתי נגמרת של השנה החולפת, החברה הישראלית מתייצבת משני צדיהם של כמה מתרסים. מאבק אחד הוא בין חרדים, דתיים וחילונים על אופי המרחב הציבורי, מאבק שני הוא המאבק הקלאסי בין שמאל וימין, והשלישי, המאפיל כרגע על כולם הוא המאבק בין תומכי נתניהו המבקרים את מערכת המשפט ושונאי נתניהו, שרואים במערכת הזו את מפלטה האחרון של השפיות במדינה.

מכל צדדי המתרסים הללו מושמעים דברי ביקורת קשים. התגובה הפבלובית כמעט הפכה להיות האשמת האחר, המבקר, בהסתה. האם כולם מסיתים כל הזמן? הסתה מוגדרת כליבוי רגשי שנאה נגד אדם או קבוצה, או שיסוי של קבוצה בקבצה ובמישור המשפטי כשידול של קבוצה של בני אדם לבצע מעשה אסור כמו הסתה לאלימות. הסתה היא תמיד דיבור בלבד, כזה שאמור להנות כמו כל ביטוי מחופש הביטוי. אבל בגלל אופיה המסוכן של ההסתה והיכולת שלה לקעקע את היסודות החברתיים, הפך אותה המחוקק הישראלי (כמו במדינות רבות אחרות) במקרים מסוימים, לעבירה פלילית.

הסתה היא דבר מסוכן. בין אם היא מלבה ארס ושנאה כלפי קבוצה או ציבור, ובוודאי אם היא חמורה עד כדי עבירה פלילית. כך או כך, היא מזיקה ומשחיתה את החברה. אבל סתימת הפיות באמצעות זעקות 'הסתה' מסוכנת לא פחות. להאשים את האחר בהסתה, גם כשהוא משמיע ביקורת לגיטימית ועניינית לא גורם לו לשתוק אלא להפך, רק להחריף את הטון בתקווה שכך יישמעו הדברים.

הוויכוחים הקשים בחברה הישראלית נסובים על סוגיות מהותיות, שיש מקום להתווכח עליהם וללבן אותם, גם בעוצמה ומתוך כאב. אופייה היהודי יותר או ליבראלי יותר של המדינה; גבולותיה והמדיניות שלה ביהודה ושומרון; אופיו של המשטר והאיזונים בין הרשויות; תפקודן של מערכות המדינה ובהן מערכת המשפט. כולן שאלות  כבדות משקל ומכריעות והדיון הנוקב בהן מחויב המציאות.

נכון, לחרדים יש קו אידיאולוגי מובחן, והם נושאים באופן חלקי ביותר בנטל הישראליות. אפשר לבקרם על כך. לכנות את כולם שונאי המדינה זו הסתה אבל לבקר אותם על תפיסותיהם או בדלנותם האזרחית זו ביקורת לגיטימית. השמאל היהודי וערביי ישראל סבורים שיש להנהיג מדיניות אחרת בשטחי יהודה ושומרון ולהעניק אופי דמוקרטי ושוויוני יותר למדינה. לכנות את כל ה'סמולנים' או הערבים בוגדים, זו הסתה אבל לגיטימי לבקר את התפיסות הללו ואת השלכותיהן על יהודיותה של המדינה. ראש הממשלה, שעכשיו הוא גם נאשם בפלילים, ייתכן ויורשע. להפוך אותו ואת תומכיו למקור כל הרע בתבל זו הסתה אבל לגמרי אפשרי לחשוב שראוי שיתפטר. מערכת המשפט עושה את מלאכתה באופן שאנשיה תופסים אותו כממלכתי ומחויב לציבור גם כשמדובר בראש הממשלה. להפוך את כל אנשיה לאויבי העם זו הסתה. אבל גם המערכת החשובה הזו לא צריכה להיות חסינה מביקורת.

ההבדל בין ביקורת עניינית ודיון משמעותי לבין הסתה והשתלחות פרועה לא תמיד ברור. הסכנה לגלישה במדרון החלקלק של מלחמת כל בכל מיידית, ודומה שבכמה מקרים גם מתממשת נגד עיננו. מצד שני, סתימת הפיות ההדדית, ושלילת כל ביקורת יכולים להוביל את אלו ששוללים את הלגיטימציה שלהם, מכל הצדדים, עד כדי אלימות ממשית ולהפוך חלילה את מלחמת המילים לקרבות רחוב.