ברית הגנה או חיבוק דב: מה שווה ברית הגנה בין ישראל לארה"ב?

האם ארצות הברית עלולה לנטוש את מדינת ישראל, כפי שנטשה את הכורדים בסוריה? השלכות המבצע הטורקי בסוריה על ישראל רבות, ובקרב רבים בישראל מעלות סימני שאלה גם בנוגע ליחסי ישראל-ארה"ב

Flash 90

הפלישה הטורקית לאזורים הנשלטים ע"י הכורדים בצפון סוריה מעוררת דאגה בקרב מדינות שונות בעולם - כל מדינה וסיבותיה לדאגה. בישראל עלה חשש נוכח מה שנתפס כנטישת הכורדים ע"י ארה"ב, לאחר שהיו במשך שנים בעלי בריתה בלחימה נגד דאע"ש. כפועל יוצא, יש השואלים את עצמם האם ארה"ב, או ליתר דיוק, הנשיא טראמפ, עלול לנטוש באופן דומה את מדינת ישראל, והאם ההסתמכות על סיוע אמריקני עלולה להתגלות בשעת צורך כמשענת קנה רצוץ.

כדאי לישראל להסתכל על מה שקרה לא רק מהזווית הכורדית, אלא גם מהזווית הטורקית. לפני הבחירות האחרונות בישראל הודיע הנשיא טראמפ כי בשיחה עם ראש הממשלה נתניהו, הוחלט לדון בברית הגנה הדדית בין המדינות. המתנגדים לכך מביעים חשש שהברית עלולה להגביל את חופש הפעולה של ישראל בעתיד, ותחייב אותה מעתה לתאם את פעולותיה עם ארה"ב.

לאור זאת, מעניין לבחון בריתות הגנה אחרות ולראות האם הן אכן מגבילות את חופש הפעולה של החברות ואת השפעתן של מגבלות אלה. ניתן לקחת, לדוגמה, את פעולתה הצבאית של טורקיה בצפון סוריה המתרחשת למרות חברותה של טורקיה בברית הצפון-אטלנטית (נאט"ו), ברית הגנה הדדית של 29 מדינות באירופה וצפון אמריקה. סעיף 4 לאמנת הברית קובע כי המדינות תתייעצנה במקרים בהם לדעת אחת מהם שלמותה הטריטוריאלית, עצמאותה הפוליטית או ביטחונה של מדינה חברה מאוימים.

הטורקים מנמקים את המבצע גם בזכות להגנה עצמית מפני טרוריסטים כורדים מצפון סוריה. נשאלת השאלה, האם הטורקים רואים את עצמם כמחויבים להתייעץ עם חברות נאט"ו, כפי שלכאורה נדרש על פי סעיף 4 לאמנת נאט"ו? באופן רשמי, הטורקים אמנם הודיעו לנאט"ו מראש על המבצע המתוכנן, אך מהתבטאות של שר החוץ הטורקי עולה כי הם אינם רואים את עצמם מחויבים לעשות כן.

רבות מחברות נאט"ו הביעו התנגדות לפעולה. כך, בהודעה של הממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי, שרבות ממדינותיו חברות גם בנאט"ו, נקראה טורקיה להפסיק מייד את הפעולה הצבאית החד-צדדית שלה בסוריה. במיוחד הובע חשש כי הפגיעה במיליציות הכורדיות הלוחמות בדאע"ש תאפשר את התחזקותו של דאע"ש, הנתפסת כאיום גלובלי, גם לביטחונן של מדינות אירופה. גרמניה הלכה אף יותר רחוק והודיעה על איסור ייצוא נשק לטורקיה בעקבות פעולתה הצבאית בסוריה. גם ממשלת ספרד הודיעה כי היא שוקלת שלא לחדש את הצבת סוללות הפטריוט שלה במסגרת מערך ההגנה האווירית בגבולה הדרומי של טורקיה בעקבות המקרה. גם הנשיא טראמפ צייץ עוד לפני תחילת המבצע כי אם טורקיה תחרוג מהשורה, הוא "ישמיד את כלכלתה" ובפועל, הטיל סנקציות על טורקיה, לרבות סנקציות אישיות כנגד שרים.

לכאורה, ניתן להסיק מההתרחשויות הללו כי מידת הגבלת חופש הפעולה הצבאי של מדינה החברה בברית הגנה היא מינימלית. אמנם, הטורקים הודיעו מראש לבנות בריתם על כוונתם לפעול, אך לא נרתעו מהתנגדותם לפעולה. על כן, ניתן לומר כי המנגנון של ברית ההגנה לא הגביל במידה משמעותית את טורקיה בהחלטתה על פעולה בצפון סוריה.

עם זאת, ניתן לפרש את היד החופשית שמרשה לעצמה טורקיה כנובעת מכמה מאפיינים של ההקשר המיוחד כאן: ראשית, הצבא הטורקי הוא צבא מודרני, השני בגודלו בנאט"ו, ויכול כנראה להתמודד עם המיליציות הכורדיות בכוחות עצמו. על כן, על אף שטורקיה רואה עצמה כמותקפת על ידי טרוריסטים כורדים הפועלים משטח סוריה, אין היא מבקשת ואינה נזקקת לסיוע של נאט"ו בפעולה. לו הייתה טורקיה נזקקת לעזרת בעלות בריתה, ייתכן שהייתה נאלצת לתת משקל רב יותר לחששותיהן מפני הפעולה. שנית, מלכתחילה החובה לפי אמנת נאט"ו היא להתייעץ - אך לא לתאם או לקבל הסכמה או אישור.

לכן, בברית הגנה עתידית של ישראל עם ארה"ב מידת ההגבלה על חופש הפעולה של ישראל תיקבע על ידי נוסח ההסכם אך גם על ידי ההקשר הגאופוליטי ויחסי הכוחות בין בעלות הברית באותה עת.

פורסם לראשונה בגלובס.