המהפכה הקפיטליסטית הבאה

שורת הרווח ידועה כמנוע הראשי של הקפיטליזם, אך כעת נראה שהמגזר העסקי נע לעבר גישה שונה, שמתעדפת את האינטרסים של כלל הצדדים המעורבים- ובהם העובדים, המדינה והציבור בכללותו. האם אנו צפויים להרגיש בהשלכות גם בישראל?

Flash 90

חברות עסקיות הן שחקן מרכזי בחיינו. אנחנו עובדים עבורן, צורכים את המוצרים והשירותים שלהן ומשקיעים בהן את כספנו. הן משפיעות על איכות החיים, רמת החיים ותוחלת החיים. הן מעצבות תודעה באמצעות כוחן בתקשורת, בתרבות, במדע ובפוליטיקה. רוב העושר האנושי צבור בידיהן. חברות הן הגביר בעיירה הגלובלית.

לשם מה נועד כוח עצום זה? הדעה הרווחת היא שתכלית הפעולה של החברה היא השאת הרווחים של בעלי המניות. על רקע זה מובנת ההתרגשות מההכרזה ההיסטורית של ראשי החברות הגדולות בארה"ב על תכלית חדשה לחברה העסקית – קידום האינטרסים של כלל המעורבים בחברה העסקית, ובהם עובדים, נושים, המדינה והציבור בכללותו.

מילטון פרידמן נימק את הכלל הרווח של העדפת בעלי המניות בכך שלהם יש אינטרס גדול יותר מאחרים להפעיל את החברה בדרך מיטבית, שהרי הם זכאים לקבל את כל מה שנותר בקופת החברה לאחר שתעמוד בכל התחייבויותיה כלפי שאר העולם. לכן, לכאורה, ניתן להניח שבעלי המניות יפעלו להגדלת עוגת המשאבים של החברה ומכך ירוויחו כולם.

ואולם, זו טעות: האינטרסים של בעלי המניות אינם זהים לאינטרסים של החברה ושל שאר המעורבים. ככלל, בעלי מניות מקרב הציבור הם אוהבי סיכון. משתלם להם "לדחוף" את החברה לקבל החלטות עסקיות עתירות סיכונים משום שאם נטילת הסיכון תצליח ערך תביעתם השיורית (המניה) יעלה ואם נטילת הסיכון תיכשל, הם יינזקו באופן מוגבל, רק עד לגובה השקעתם בחברה הספציפית (אחריות מוגבלת). בהינתן תיק השקעות מגוון, הפגיעה תהיה מתונה.

אופק ההשקעה הממוצע של בעלי המניות מהציבור קצר יחסית והמנהלים חוששים מפני השתלטות עוינת שתסלק אותם מעמדתם. לכן המנהלים מקפידים על שמירת ערך המניות גם על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של החברה. זהו ניהול שדוחף חברות לשעבד את האינטרסים הכוללים לטובת סיפוקים מידיים של בעלי המניות. כאן טמון הסבר העומק למשבר של 2008 שהשמיד ערכים כלכליים עצומים. בנקים וחברות ביטוח נמוגו כבועות סבון, משום נטילת סיכונים מוגזמת שהייתה רציונאלית עבור המשקיעים אך אסונית עבור החברות, העובדים, הנושים והכלכלה העולמית.

ראשי המשק האמריקני, בהכרזתם הדרמטית האחרונה, מבקשים לשנות כל זאת בלי לחרוג מהפרדיגמה הקפיטליסטית. השאת רווחים היא עדיין יעד העל, אך המיקוד יהיה כלפי הרווחים של כל המעורבים, ולא רק בעלי המניות. יש מקום חשוב לרוח היזמית, אוהבת הסיכון, שמאפיינת את בעלי המניות. העניין שלהם בשער המניה והציפייה לחלוקת דיבידנדים הם מנוע צמיחה חשוב של המשק. אבל בו בזמן יש מקום חשוב לרוח השמרנית, המסתייגת מנטילת סיכונים מוגזמים והמעמידה במרכז שיקולים של צמיחה ושרידות לטווח ארוך. יש יתרון גדול לניהול שאינו קדחתני ואיננו ממריץ את המנהלים להקריב את העתיד למען ההווה.

אם חברות תפעלנה למען כלל המעורבים, הדבר יפחית את ניגודי העניינים שמאפיינים חברות עסקיות, יקטין את עלויות הפיקוח על נושאי המשרה ויוזיל את הוצאות ההפעלה של חברות. השינוי יוביל חברות לתפקוד ברמת סיכון מאוזנת ויהפוך את יחסי העבודה לעימותיים פחות משום שהחברות עצמן תתחשבנה באינטרסים של העובדים. השינוי המוצע גם יאפשר – ואף יתבע – ממנהלים לשקול את ההשלכות הרחבות של תפקודם על הסביבה שבה הם מתפקדים, ככל שהדבר מתחייב מטובת החברה לטווח הארוך.

בישראל, קיים בסיס חוקי איתן ליישום החזון החדש של ראשי המשק האמריקני: סעיף 11 לחוק החברות מאפשר לחברה להביא בחשבון, כאשר היא פועלת להשאת רווחיה, "בין היתר, את  ענייניהם של נושיה, עובדיה, ואת עניינו של הציבור". פרשנות הסעיף היא עניין מקצועי מורכב, אבל ברור שמכוחו ניתן ליישם בישראל קפיטליזם קשוב ברוח ההכרזה של ראשי התאגידים האמריקניים.

פורסם לראשונה בדה מרקר.