נוער הגבעות - לא אידאולוגיים, מנותקים

נוער הגבעות איננו נוער אידאולוגי, אלא מנותק, שמביע את הניתוק הזה באמצעות אלימות פוליטית. לפיכך, ההתמודדות מולם במישור הפלילי חשובה, אך לא מספיקה, ולצדה נדרש גם היבט טיפולי, בכלים המקובלים בהתמודדות עם נוער מנותק בנסיבות אחרות

Flash 90

"נוער הגבעות" שוב צולף. אחרי תקופה ארוכה יחסית של שקט, שוב עלו הנערים האנרכיסטים מגבעות השומרון לכותרות. הפעם, כמה מהם יידו אבנים על חיילי צה"ל, ותקפו מילולית את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף. הנערים, יש לומר, זכו לגינוי מקיר לקיר: לא רק מכל קצות המערכת הפוליטית, אלא גם מבכירי ההתיישבות היהודית ביו"ש ומזכירות היישוב יצהר, שבתחומיו שוכן המאחז שלהם, אף דרשה מהם לעזוב את היישוב.

קבוצות הנערים הללו, שמספרם בכל הגבעות גם יחד אינו עולה על כמה מאות, הן החשודות העיקריות בהתנכלויות לפלסטינים היושבים בשטחים ולרכושם גם יחד, במסגרת מה שמכונה "אירועי תג מחיר". כמה מהם אף נעצרו כחשודים בפגיעה הקשה ביותר המיוחסת ליהודים שנעשתה עד היום בפלסטינים - רצח שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא לפני יותר מארבע שנים. הנערים האלה עומדים בראש מעייניה של החטיבה היהודית בשב"כ, גם משום שתדירות וחומרות פגיעתם עלתה במשך השנים, ובעיקר משום שיש בכוחם לטלטל ולערער את האיזון השביר והעדין ממילא של יחסי יהודים ופלסטינים בשטחי יו"ש.

בשל הפוטנציאל ההרסני הזה, ראוי להתייחס לנערים הללו במלוא החומרה, ומול הפעולות האלימות שלהם, כמו במקרה האחרון ביצהר, ראוי להפעיל את מלוא עוצמתה של המערכת הפלילית. ואולם, במקביל צריך גם להיות ברור שהטיפול הפלילי לא יכול להיות אפיק ההתמודדות הבלעדי, ואפילו לא המרכזי. כמו לגבי כל תופעה חברתית בעייתית, התנאי המוקדם להתמודדות נכונה היא קודם כל הבנה נכונה של התופעה, מה שיוצר אותה וכפועל יוצא - מה שעשוי לרסן אותה.

בהקשר הזה, הדימוי התקשורתי שהודבק לקבוצה הזו, שמתמצת אותה להגדרה 'אידאולוגיים קיצוניים', מטשטש את זהותה האמיתית, ומקשה על ההתמודדות הנכונה עמה. ברור שמדובר באנשים בעלי אידאולוגיה קיצונית, אבל גם רוב, אם לא כל מצביעי עוצמה יהודית, הם בעלי אידאולוגיה קיצונית, ובכל זאת רובם המכריע לא יבצעו את המעשים המיוחסים לנערי הגבעות. לפיכך, חשוב להבין מה ייחודם של נערים אלה, שגורם להם לנקוט במעשים האלימים.

התשובה העיקרית היא שעוד לפני האידאולוגיה הקיצונית, מדובר בצעירים שנפלטו מהמסגרות המסודרות שלהם - מהבתים, בתי הספר ותנועות הנוער. במידה רבה, מדובר בנוער המנותק של השומרון, או של כלל השטחים, ומבחינה זו יש דמיון רב בינם לבין כל קבוצת נוער מנותק אחרת – בתל אביב, טייבה, או בקרב השבאבניקים החרדים בירושלים. מהבחינה הזו, האידאולוגיה הקיצונית כשלעצמה אינה בדרך כלל הסיבה שבגללה הם בגבעות, אלא החלופה שבחרו לעצמם לחיים הממוסדים והבורגניים שנטשו. הם בזים להורים, למחנכים ולרבנים 'הבורגניים' שלהם, שאינם מוכנים להילחם "עד הסוף" על האידאולוגיה שלכאורה משותפת לכל המתנחלים. ברוב המקרים, האידאולוגיה הקיצונית היא התירוץ, ולא הסיבה, שבגללה נטשו את בתיהם ואת שאר המערכות המסודרות של חייהם.

לכך יש שתי מסקנות משמעותיות מבחינת דרכי ההתמודדות איתם: האחת היא שלצד המישור הפלילי, חשוב להתמודד עם הקבוצות האלה גם בכלים המקובלים בהתמודדות עם נוער מנותק: מדריכי נוער, חלופות תעסוקה למי שאינם מסוגלים לחיות במסגרות המקובלות בקהילתם ושאר פעולות שיקומיות.

השנייה, למרות הפיתוי המקובל להאשים את הרבנים באחריות ליצירת הקבוצות האלה, האחריות הרבנית במקרים הללו לרוב מוגבלת מאוד. אם לדייק, היא עקיפה ולא ישירה. הרבנים בהחלט אחראים לגיבושה של אותה תפיסת עולם של קנאות לארץ שבשמה נשבעים גם נערי הגבעות, אבל הם לא אחראים ישירים למוטציה עצמה; זו שהיא בבחינת גולם שקם על יוצרו.

כאמור, מדובר בנערים בעלי התנהלות אנרכיסטית, שכלל בעלי הסמכויות, ובכלל זה גם רוב הרבנים, נחשבים בעיניהם כבורגנים, אם לא משת"פים. בתפיסה הרומנטית הילדותית שלהם, רק אנשים כמותם, שרק הדבקות בארץ ובתורה חשובה בעיניהם, ולא מערכות ממוסדות כמו מדינה, משפחה או מערכת חינוך - הם 'אנשי אמת', כל השאר בזויים. אם בכלל יקשיבו למישהו, הרי זה לחברים היותר ותיקים ו'בכירים' בקרב נערי הגבעות עצמם.

למרות שיש להם מסגרות מאורגנות ואידאולוגיות, האלימות שלהם דומה במניעים שלה יותר לזו של 'הטרוריסטים הבודדים' הפלסטינים, או לנערים היהודים שרצחו את מוחמד אבו-ח'דיר: מדובר בצעירים שמבקשים להוכיח לחברה שרואה אותם כ"נוער שוליים", שהם דווקא יותר אותנטיים ואמיצים מאלה שבזים להם, ומסוגלים למעשים ש"הרוב הדומם" הבורגני לא יעז לבצע.

פורסם לראשונה במעריב.